זה סיפור שגדל לו עם ילד קטן
מעולם רק קיבל, לעולם לא נתן.
התרגל הילדון רק לקחת תמיד
ועשה גם טובה עם 'תודה' נימוסית.
ולפתע גדל והנה הוא בחור
מקבל, לא נותן והרי זה ברור.
עד שיום אחד בלי לחשוב פעמיים
הוא כותב לה עוד שיר כותב אף עוד שניים.
את הצד החלש הוא רוצה להראות
ורוצה גם ליפול שתראה כאבו.
לא רוצה לפחד עוד לתת לעולם
בעיקר לא רוצה לפחד לתת לה.
אך הפחד נשאר וגם הנתינה
ועם כל שיר מרגיש על הלב לבנה.
ועם כל התלבטות אם לומר ואם לא
מחשבות כה כבדות נשארות בליבו.
בסופו של דבר אומר, לא חושב
עם קצת לחץ ממנה וקצת מהלב.
מי ידע מה ילד יום, מה ילדה
אחריתך מי ידע
מי ידע.