|
זה סיפור שגדל לו עם ילד קטן
מעולם רק קיבל, לעולם לא נתן.
התרגל הילדון רק לקחת תמיד
ועשה גם טובה עם 'תודה' נימוסית.
ולפתע גדל והנה הוא בחור
מקבל, לא נותן והרי זה ברור.
עד שיום אחד בלי לחשוב פעמיים
הוא כותב לה עוד שיר כותב אף עוד שניים.
את הצד החלש הוא רוצה להראות
ורוצה גם ליפול שתראה כאבו.
לא רוצה לפחד עוד לתת לעולם
בעיקר לא רוצה לפחד לתת לה.
אך הפחד נשאר וגם הנתינה
ועם כל שיר מרגיש על הלב לבנה.
ועם כל התלבטות אם לומר ואם לא
מחשבות כה כבדות נשארות בליבו.
בסופו של דבר אומר, לא חושב
עם קצת לחץ ממנה וקצת מהלב.
מי ידע מה ילד יום, מה ילדה
אחריתך מי ידע
מי ידע. |
|
|
בבמה אני כותב
רק בעיברית, כי
ככה אני יכול
להיות בטוח,
שפוטנציאל
הגניבה
האומנותית מסתכם
בשישה מליון
אנשים שמבינים
תשפה הזו, פלוס
מינוס מליון
שניים.
פקד צדי צרפתי,
מצטרף לצוות
הכותבים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.