זה היה מסע ארוך, והמילים התעייפו בדרך. הן איבדו גובה וצנחו
בחבטה על הקרקע אחת אחרי השניה.
אפילו להיאנח לא היה להן כוח יותר. חלק מהן הצליחו לבכות. השאר
שתקו. מה כבר יש להן לומר. זה היה המסע ארוך.
הלוואי והיה לי מילון קסמים. כזה שמסביר לי את הפירוש של כל
המילים של כל אחד, ובעיקר מסביר לי את הכוונה המסתתרת
מאחוריהן. את השורה האחרונה. הסב-טקסט, אם תרצו.
היום הכל יכול להתפרש כאי הבנה. זה נוח, נכון? כל סתימה בצנרת
אנחנו ממיסים ופותחים ב"לא הבנת אותי", "זה לא מה שהתכוונתי
בכלל".
איך אפשר להתמודד עם זה?
אני ממש צריכה מילון קסמים.
פעם הייתי ציפור. אם הייתי צריכה לבחור לעצמי שם אולי הייתי
בוחרת ב"מילונית ארץ ישראלית מצויצת". שם טוב לציפור כמוני.
נדדתי בעקבות הרוחות החמות. ממריאה בדאיה ובחיוך כשמסביבי
ממריאות הציפורים האחרות. היינו ממציאות משחקים ביחד, אני והן.
לא היה זמן טוב יותר מהזמן שלנו ביחד.
אבל זה היה מזמן.
המסע היה ארוך. זה מתיש לרדוף אחרי הרוח ואנחנו התעייפנו בדרך.
איבדנו גובה וצנחנו בחבטה על הקרקע אחת אחרי השניה.
אני נותרתי קצוצת כנף, מעט צולעת. לפעמים אני מצליחה להתרומם
מהקרקע לכמה שניות. האושר הרגעי והקצר מהול בהרבה עצב. אני
מתוסכלת מחוסר יכולתי להמריא שוב בטיסה מעל העמק שאהבתי.
להתערבב בנוף, להיות חלק ממנו. אותן שניות מעטות של ריחוף
בגובה נמוך, קרוב קרוב לפני הקרקע מזכירות לי את כל מה שלא
אוכל לעשות שוב. מזכירות לי שפעם הייתי ציפור.