100 שעות. 100 שעות של שקט. כבר 100 שעות רצוף על השעון שלא
עברה לי מחשבה אחת בראש מלבד המחשבה שלא עוברת לי שום מחשבה
בראש. כלום. כבר יותר מחצי שנה שאני בבלוק יצירתי, נראה לי שזה
התחיל ביום שהתגייסתי. יכול להיות שבאחד מהמטווחים בטירונות
בטעות יריתי במוזה שלי. אני מקווה שלא, שהיא סתם לקחה חופש,
אולי נסעה לחפש חוויות חדשות במקום רחוק, כדי שכשתחזור תוכל
לספר לי עליהן.

אל תחשבו שאני צוחק או משהו כשאני חושב על זה שאני לא חושב על
כלום. זה מצב די מעיק. הכי מעיק זה למשל כשחברה שלי אומרת לי
בשיא הלהט "בוא נדבר!". היא אחת כזאת שאוהבת לדבר. תמיד ועל
הכל. ומה אני יכול כבר לעשות כשהיא באה אלי ככה? עוד דוגמה זה
למשל כשאני פוגש חבר מהתיכון או מהשכונה ברחוב. ואני מת לפתח
שיחה עם הבנאדם שתמיד רציתי לדבר איתו על משהו. סתם בשביל
הסיפוק של אח"כ. אבל כלום. כלום לא יוצא לי מהפה חוץ מ"היי".
אחרי שהוא משיב את ה"היי" שלו בחזרה, השיחה מתפתחת ל"נו... אז
מה המצב גבר? מה קורה איתך? אני- אני הכל בסדר איתי" וחיוך
עקום של מבוכה עולה על פני. אחרי כמה שניות של תנועות בלתי
רצוניות ברגליים וחפירה בכיסים ניפרד לשלום ב"ביי" הדדי
וחיוכים תוך הבעת תיקווה שניפגש שוב בקרוב. כ"כ צפוי, כ"כ
סתמי, כ"כ...

בשלב הזה של הסיפור/מונולוג שוב ניקטע לי חוט במחשבה המאוד
רגיש שלי והתחלתי לכתוב את מחשבותי נטו. החלטתי שמה שעובר לי
בראש, כל (!) מה שעובר לי בראש ייכנס לדף. למה? ככה. כי אני
חייב לתעד בדיוק מה קורה שם. למה זה קורה. בשביל לעודד את המוח
שלי לייצר מחשבות עמוקות החלטתי לשים מוזיקה ברקע. משהו מגניב
כזה, עם דיסטורשן. דיסטורשיין כמו שאני אוהב להגיד. חייב להיות
משהו עם מסר, או לפחות משהו שהייתי רוצה שיהיה לו מסר. משהו
שיכול לעבוד קצת על התת-מודע שלי ולשכנע אותו שיש לו מסר אז
צריך לחשוב ולחפש אותו.

אולי אני אתחיל לקחת סמים כדי לפתוח את הראש קצת... ככה עם
מוזיקה כיפית ברקע, משהו בסיגנון פינק פלויד, ולא החומה...
נראה לי סרט רע לעבור טריפ עם מחשבות על 1984 ברקע... איזה
יופי! הצלחתי לחשוב על משהו שהוא לא המחשבות שלי! ועל עוד
משהו: נראה לי שבפיסקה הזאת יש לי משהו עם שלוש נקודות... אני
מרגיש דחף עז לסיים את המשפטים שלי ככה... אולי כי זה מוסיף
לעירפול ולתחושה של החלום בראש שלי, עכשיו אחרי האקמול שלקחתי,
כי זה בכל זאת עושה כאב ראש לא קטן לנסות לחשוב כל הזמן על למה
אין מחשבות...

ואולי זה המקום לגלות- אני לא מי שאתם חושבים שאני. אני לא זה
שהשם שלו כתוב למעלה ליד השם של הסיפור הזה. אני התא האפור
בראש שלו שמונה לפיקוח על אגף המחשבות במוח. בגלל עומס על השרת
המרכזי של האגף אין באפשרותנו להוסיף מחשבות חדשות אלא רק
למחזר ישנות שאנחנו לוקחים מהארכיונים הכי ישנים בתיקווה
שהכותב של הסיפור הזה לא יזכור שהוא כבר חשב אותן כמה שנים
קודם. בעצם, שיזדיין! מקסימום יזכור, אז מה. ביג דיל, אפשר
לחשוב, נשכנע אותו שזה מין דה ז'ה-וו הפוך או משהו. אני בכלל
מוניתי כדי לפתור בעיה אחרת של הבנאדם- הוא כותב סיפורים שלמים
בלי נושא, עלילה או פואנטה וזה יכול פשוט להטריף אנשים
מסוימים. פעם עוד יצאו לו כמה עלילות, אבל זה היה ממש ממזמן.
אח, איך אנחנו מתגעגעים לתקופה הזאת פה למעלה. פעם הוא היה כ"כ
מוכשר...