אחרי כל הדברים הרגילים שנלעסו ועוכלו כבר בבטן, חיפשתי עוד
משהו קטן, עוד משהו שאני רגילה אליו כל כך הרבה זמן, עוד
מהילדות. אך מפתיע אותי שוב ושוב, כל פעם מחדש. גם לא הרגל
בריא משהו, תחושת החטא מוסיפה למתיקות הנעימה של הדבר הזה,
האוצר הזה.
כשפתחתי את המקרר כדי למצוא את זה, החפיסה המתוקה בצבצה מאחד
המדפים, ארוזה באריזה צבעונית כמתנת יומולדת, קורצת, מזמינה,
מחייכת בביטחון מלא - אני מעדן מלכים, רק נגיסה קטנה ממני...
אחרי הפתיחה המרגשת של האריזה המודפסות, ולאחר כמה שניות של
התפעלות שברתי לי קוביה יחד עם חלקת רדיד אלומיניום דק, שעטף
את הקוביות בהרמטיות כמו בגד דק.
נתתי לקוביה לנחות ולהתמקם על לשוני ולהציף את פי בתחושה מתוקה
כל כך.
בהתחלה לא הסגרתי את רגשותיי, והתנהגתי כאילו כלום לא קרה. אך
בתוכי התחוללה ההתרגשות, הסערה הגדולה שהציפה אותי.

בהתחלה לשוני נישקה את הקוביה החלקה, מפנקת אותה בליטופים רכים
ועדינים, מתפנקת על מגעה החלק, ועל השכבות הראשונות שמתחילות
להתמסמס מן הקובייה. לפתע צמרמורת עברה בכל גופי:
נהרות מתוקים גלשו וגעשו בפי כששיני ננעצו בקובייה ופירקו אותה
לרסיסים חומים ונמסים. כל אחד התגלגל והתפנק עד סופו על לשוני,
עד
שנעלם. זורם הלאה עם הנהר המתוק. בעוד שהקובייה נעלמת לאט לאט,
לשוני תרה אחר עוד שמץ של מתוק, של רסיס נוסף, של טיפה קטנה
בחלל פי.
ההרגשה הממכרת הסופית הזו, של נגיעות הלשון האחרונות בחך,
מסתיימת כשהכל נעלם כלא היה, משאיר טעם סופי ומיוחד בפה.
מתיקות אחרונה... נפלאה, בלתי נשכחת.
אחרי התענוג הזה, התאוששתי, התענוג שמזכיר את הרגעים הטובים
והקטנים של אושר.
לא רק את אלה של השוקולד, אלא גם את אותם הרגעים שהייתי איתך,
שנתת לי והענקת לי, שהיו אפילו הרבה יותר מתוקים משוקולד...
היה שווה את זה.