פראיירים לא מתים.
הם רק מתחלפים.
ככה זה כשהעולם בנוי כלול על בסיס של חלב ומים.
העננים מסביבך נהיים פתאום קודרים.
הגשם לא מפסיק לזרום לעבר נחלי האימה העשויים רעל עכברים.
אתה נח לרגע. מביט לעבר הפסגות בהן אהובתך לשעבר גרה.
יורק לעברה יריקה של אהדה.
אתה נזכר פתאום בלב שלך נכבה.
לוקח בחזרה את היריקה.
היא לא שווה גם אותה.
אתה מתחיל להרגיש את עצמך נמחק לרגע.
אתה מכין לעצמך כוס של חלב ומים.
העננים מסביבך גורמים לך לרצות לעצום עיניים.
השמש פתאום מאירה על הגן.
איך האקלים פה לא מת.
איך החיים פה ממשיכים וזורמים לעבר אותם נחלים עם רעל עכברים.
גם המים נגמרים.
הכוס האחרונה שהכנת נשברת על הרצפה.
טיפות החלב והמים האחרונים שנשארו לך זורמים לביוב.
מתערבבים עם עכברים מתים שמזמן חיים בכל טוב.
"איך האקלים פה לא משתנה פתאום" אתה שואל את עצמך.
הגשם כבר הפסיק לזרום ונשאר רק ההרכב הכימי של הרעל.
אלוהים שלך שותה למעלה מעדן של חלב ומים.
לך הוא משאיר רעל עכברים בינתיים.