[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אני אנסה לא לדבר על זמנים מדויקים, כך שאיש לא יוכל לטעון
שבאותו זמן הוא היה אצלי. כך, אני לא אנקוב בשמות אמיתיים, אלא
אמציא לי שמות מהדמיון כך שאף קרוב משפחה לא יוכל לזהות את
קרוביו בסיפורים שאני עומד לספר כאן. כל התאמה בין מה שייכתב
מעל דפים אלה לבין איזה סיפור אמיתי, איש שקיים או אישה נושמת
היא תוצר של צרוף מקרים שאין לי כל כוונה להתייחס אליו. אי שם
בשמיים משחקים אתנו לפעמים ובודקים את התנהגותנו, כך שלא אתרגש
אם אי פעם מישהו יבוא ויגיש נגדי תביעה על הפרת חוק שמירת
הסודיות הרפואית. כל מה שייכתב כאן הוא פרי דמיוני, כולל הכל,
כולל אני עצמי.
אז נניח ואני סיימתי את לימודיי באיזו עיר נידחת בארץ, בתחום
הפסיכולוגיה. ונניח והתחלתי את תהליך ההתמחות בתקופת השיא של
מהפכת ההי-טק. מי הסתכל לכיוונו של פסיכולוג באותם הימים? הרי
הכל הסתובב סביב וול-סטריט ומאזני החברות השונות. הכל היה
סטארט-אפ.
מי שדיבר על התנהגות התכוון להתנהגות החברות, הקונים,
המשקיעים. המומחים טענו שהבורסה סבלה ממאניה-דפרסיה, אך שנים
כבר היא הייתה בשלב המאניה, הכל עלה ועלה, הדיכאון החריף של
השווקים נראה היה כסיוט של הפסימיסט הלא מציאותי.
אז ניגשתי יום אחד לבניין משרדים במרכז תל אביב. המתווך הראה
לי משרד קטן ומהודר ואני שאלתי אותו כמה עולה שכירות חודשית.
- איזה סטארט-אפ אתה מתחיל? - שאל אותי.
- משהו שקשור לנפש האדם - עניתי ולא פרשתי.
פניו של המתווך זהרו משמחה. הוא הסביר לי שאחרי גאות השלב של
חברות המחשבים יגיע השפל אך אז גם תגענה תורן של חברות
הביו-טכנולוגיה.
- כך טוענים המומחים בעיתון - הסביר ונתן לי מכה קטנה בכתף.
על השאלה כמה עולה שכירות חודשית הוא לא ענה. הוא הציע לי שהוא
ידבר עם בן דודו, בעל הבניין ויציע לו לתת לי המשרד בחינם,
בתנאי שכשאנפיק בבורסה בארה"ב, אשתף אותו במשהו כמו עשרים
אחוזים מהרווחים. הסכמתי מייד.
- אפשר יהיה לדבר על האחוזים, אל תדאג - אמר לי כשלחץ את
ידי.
לאחר כשבוע עברתי למשרד שלי. כשאני מספר שעברתי, משמע עברתי
ממש, עם כל הדברים שלי. כעולה חדש-ותיק לא היו לי הרבה דברים
וסידרתי את כולם במשרד, התכוונתי לגור שם וכך עשיתי (עד עצם
היום הזה). במשרד שני חדרים ומטבחון קטן, כך שהחדר הקטן היה
לחדר השינה שלי, עם מקום לספרים הרבים שכבר אז החזקתי
ולטלוויזיה קטנה. במטבחון מקרר זעיר, וגזיה צבאית גדולה שאיזה
רס"ר השאיל לי עד שאפרוש מהמילואים בגיל חמישים. ובחדר הגדול
כמה כיסאות אחד על השני, שתי כורסאות, שולחן. תליתי כמה
תמונות, אחת ילדותית, אחת מסורבלת, אחת קרירה ואחת צבעונית
מדי, אחת מהומהמת ועוד אחת לא ברורה.
- כל אחד מהלקוחות שלי יוכל להזדהות עם תמונה אחרת - אמרתי
לעצמי ולא עניתי.
ההתחלה הייתה מאוד קשה. למרות שקיבלתי משרד בחינם, היה עליי
לשלם את החשבונות שלא התמהמהו להגיע. נכון שחסכתי שכר דירה, אך
הוצאתי את החסכונות העלובים שהיו לי לקניית מחשב ודברי משרד.
ישבתי וחיכיתי. שבועיים ישבתי וחיכיתי ללקוח הראשון שלי. כמובן
שדאגתי לתלות שלט בלובי של הבניין עם שמי וכותרת שדיברה בעד
עצמה "לכל אחד יש בעיות".
בינתיים רק לי נדמה שהיו בעיות. את הקניות הייתי חייב לעשות
בלילה כי השומר טען שהלקוחות החשובים של בניין לא אהבו לראות
אותי עם השקיות עם החלב והלחם הטרי. אבל לא ויתרתי, חיכיתי.
שבועיים של המתנה הניבו פרי. זה היה באיזה יום חמישי בלילה,
הבניין היה ריק מאדם ושמעתי רעשים קלילים. פתחתי את הדלת
וראיתי למטה עכבר קטנטן מתרוצץ לו במסדרון. קראתי לו מייד. הוא
הסתכל אליי והמשיך להתרוצץ.
- אתה מאחר - אמרתי לו והפעם הוא אפילו לא הסתובב.
- זו התנהגות פאסיבית-אגרסיבית - אמרתי לו והקלות בה פרשתי את
התנהגותו נתנה לי אומץ להמשיך בהתערבות הטיפולית. העכבר היה
בשלו ונראה כי הוא התרחק ממני לאט לאט. החלטתי לקרוא לו בשם,
הרי תשומת ליבו אז תהיה כולה שלי.
- מאיר רטון בוא לכאן עכשיו - דיברתי בטון סמכותי.
- אני לא ארדוף אחריך - אמרתי בסבלנות ורוגע נשקף בקולי - דע
לך שאני מחכה לך ואשמח אם תיכנס לחדר. מאיר רטון המשיך בשלו.
רק אז שמתי חתיכת גבינה בכניסה למשרדי, העכבר הריח ורץ כמו
מטורף לעברי. אני הייתי מוכן וסגרתי את הדלת אחריו.
ישבתי בכורסא שלי ומאיר אכל.
- נראה כי האכילה מסבה לך עונש רב - ניסיתי לשבור את השתיקה.

מאיר אכל ולא דיבר. פרשתי את התנהגותו בשני אופנים שונים. מחד
היו לו צרכים אוראליים חזקים בהינתן העונג שקיבל מהתעסקותו
באזור הפה. מאידך, הוא קיבל חינוך טוב, בהינתן העובדה שהוא לא
דיבר בעת האוכל.
הסתכלתי בשעון ושמתי לב שעברו חמישים דקות. הודעתי ללקוח שלי
שאני מחכה לו עוד שבוע באותה שעה. נפרדתי ממנו, פתחתי את דלת
משרדי והוא לא יצא, מזמן הוא הסתתר באיזה חור במשרד.
ישבתי וסיכמתי את הפגישה ביומן הטיפולי. הייתי מרוצה
מההתערבויות הטיפוליות שלי ומהיכולת לשאת שתיקה ארוכה. ידעתי
ששתיקה היא אחת ההתנהגויות הנפוצות ביותר של מטופלים חדשים בעת
ההתמודדות עם החרדה של הפגישה הראשונה. רשמתי לי סימני שאלה
בעקבות ההסתכלות הקלינית שלי, האם המטופל היפר-אקטיבי, הרי הוא
התרוצץ כל הזמן ולא עצר לרגע (חוץ מאשר בעת האכילה). האם מדובר
בהפרעת אישיות עם קושי מול סמכות, הרי הוא לא ענה לי, ולא עשה
כלום ממה שאמרתי לו לעשות. ואולי הוא חרש?
אמרתי לעצמי שעליי לקחת פרטים מדויקים יותר בפעם הבאה, לעשות
ראיון קבלה כמקובל.
בלילה לא נרדמתי בקלות. השקפתי מחלון חדרי וראיתי את תל אביב
מוארת. שאלתי את עצמי מדוע העיר כה מוארת ותהיתי האם העיר
סובלת מפוביה לחושך. תהיתי האם העיר תל אביב תגיע אי פעם אליי
לטיפול. נרדמתי עם אור בעיניים.









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
...ואז הגיע
החבר של שלי.
חמקתי מהחלון,
נפלתי,
ונשבר לי הזין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/3/03 4:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פביאן ברויטמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה