פעם הוא ביקש ממני להכין לו קפה. זו לא הייתה משימה קלה . אני
לא מאלה שנוהגים ואף לא נהנים מהכנת קפה לאנשים אחרים, קצת
סותר את כל הקונספט של בעלת-בית-קפה, ובכל זאת אני נמנעת
מלעשות זאת מתוך רצון. כן, אני אוהבת לשתות קפה, אני אוהבת
שמכינים לי אותו, שמגישים לי אותו בבוקר לשולחן, שמגישים לי
אותו בצרוף העוגיה הקטנה הזו בטעם קפה בבית קפה, ולעיתים אני
נהנית להכין אותו לעצמי, כמו שרק אני יודעת, אבל כשהמשימה היא
עמידה בציפיות של אחרים בכל הנוגע לקפה שלהם, לרוב אני נוטה
להיכשל, ולכן מראש אני נמנעת.
כל אחד אוהב את הקפה שלו אחר, ועל טעם וריח כידוע אי אפשר
להתווכח. כבר שמעתי אינספור ביטויים שאנשים מכנים את הקפה
שלהם. יש לי חברה שאוהבת את הקפה שלה אשכנזי. לבן היא אומרת
ומתוק. יש כאלו שאוהבים אותו ג'ורדון, חזק וכהה יש כאלו
שאוהבים בלי סוכר, עם שניים, עם אחד ורבע, עם סוכרזית ... שלא
נתחיל ונדון באילו שלא מוכנים לשמוע על אחר מאשר מגורען. זה
כמו סקס, לכל אחד יש את הסטייל שלו, כל אחד אוהב את זה אחרת.
או כמו שהקוסמטיקאית שלי אומרת, קפה זה כמו גבות לכל אחת יש את
הגבות שמתאימות לה, ואם הן לא ייצאו בדיוק לשביעות רצונה, היא
פשוט תבכה.  אי אפשר להתווכח עם זה, מי כמוני יודעת.
אז הוא ביקש ממני נורא יפה. ועל אף ניסיונותיי להתחמק, הפעם לא
הלך לי. אז קמתי ניגשתי למטבח הקטן שלי, והוא צעק לי ככה
מרחוק, "בכוס זכוכית שחורה" לכולם יש בבית את הכוסות זכוכית
השחורות המכוערות האלה, איכס. אני לא מבינה מי שותה בהן בכלל,
אולי המורות בבית הספר התיכון שלי. ראשית, היא קטנה מדי, כך
שמראש צריך להכין 3 כאלו בו זמנית, ואם אין אפשרות כזו אז מוטב
כבר לא להכין בכלל. זה יהיה כמו לפתוח שקית במבה גדולה ולאכול
רק 'במבה' אחת. שנית, אי אפשר להחזיק בכוס הזו בכייף, כמו
שצריך להחזיק כוס קפה חם, לכרוך את שתי הידיים מסביב לספל
ולחמם אותן, גם בקיץ, להחזיק אותה תמיד בידיים, כמו תינוק,  עד
הלגימה האחרונה. הכוס השחורה קטנה מדי, שקופה מדי, וחמה מדי
לאחוז בצורה הנעימה הזו. חייבים לשתות קצת ולהניח, קצת ולהניח.
ממש טרטור. אם כבר מכינים קפה, אז שיהיה כמו שצריך, בחבית.
וכמה שהחבית גדולה יותר, ככה יותר טוב. הספלים הצהובים של
"ארומה" הם דוגמא מצויינת. הם כבר הפכו מושג שגור בפינו, אנשים
שאיתם אני נוהגת לחלוק זמן קפה לא היו מתפשרים על אחת אחרת. הם
כבר יודעים. קפה שותים בספל הצהוב, אחרת הוא לא ראוי להיקרא
קפה. הבחירה שלו בכוס הזכוכית כבר הטילה ספק על כל ההשארות
שלנו ביחד כזוג, לטווח ארוך אני חושבת שלא היינו מסתדרים. פשוט
שתי אסכולות שונות. כל אחת במקומה מונחת, כל אחת וצדקתה, יש
אנשים שיהפכו עולמות רק כדי שכוס הקפה שלהם תהיה עשוייה
מזכוכית שחורה, פשוט לא אני. הם זה הם. ואנחנו זה אנחנו. ובואו
לא נערבב פה שני עולמות שהם יפים כשהם לחוד.
מה גם שהכוס היחידה מהסוג הזה שהייתה לנו בדירה הייתה בכיור
ונאלצתי לשטוף אותה, לא מתוך פינוק, אבל כבר עשיתי את המאמץ של
לקום ולהכין, אז אתה עוד מצפה שאני אשטוף את הכוס. אז עשיתי
טובה ושטפתי. יש לי ברירה. הבנאדם אורח. לא נעים.
שאלתי בצעקה "כמה?" והוא החזיר לי "אחת ושתיים" אני שונאת את
המשפט הזה. אתה יודע כמה גרסאות שונות יש ל"אחת ושתיים" ???
כפית גדושה, שטוחה, עם גבעה ? אז הוא התחכם וענה,
"אחת יפה ושתיים לא יפות". נו, מה אפשר להבין מזה? אז שמתי לו
בכוס כפית אחת של קפה נמס, יפה, ושתי כפיות סוכר לבן סטנדרטי
לא יפות. מזל שאין לי סוכר חום בבית, אחרת היה מתחיל עוד
דיאלוג ריקני על איזה מסוגי הסוכר עדיפים. בבית הקפה שלנו יש
המון אנשים קטנוניים שמחפשים דווקא את הסוכר החום. כאילו
המציאו את הסוכר החום רק בשביל שיהיה להם מה לשאול "יש סוכר
חום?".
אחרי כמה פעמים כאלו למדנו, הסקנו מסקנות וקנינו שקיקים של
סוכר חום. שיחנקו עם הגועל נפש הלא מתוק הזה.
אחרי מסכת הכפית, הגיע שלב המים למרכז הבמה.
"אז כמה?" שאלתי שוב והוא התמהמה רגע, ניסה לחשב באיזה שלב
אנחנו עכשיו, וכשהבין, אמר " שלושת רבעי ו-רבע". אולי תהיה
יותר ברור, אני ממלמלת לעצמי. אני צריכה להשיג עכשיו, באמצע
הלילה, סרגל כדי למדוד את עומק הכוס, לחלקה בארבע ולהפחית רבע
אחד מתוך הארבעה. איזו מלאכה מסובכת, אייך עוד לא המציאו תואר
ראשון בזה או לפחות מגמה בבגרות.
הכנתי, סוף סוף, ולהפתעתי, אפילו בשלום. הגעתי לסלון עם הספל
שלו. עם הספל שלי. ועם קערית עוגיות חמאה. ממממ... אני הולכת
לשקוע בתוך הספל שלי ובעוגיות, אני נמרחת לי על הספה, מרימה
רגליים עם גרביים למעלה, מסדרת את הישבן כך שיהיה לי נוח
ומקרבת את הספל אלי. עוד לא נגעה שפתו בשפתותיי והבחור החל ...
"מזה, זה לא מתוק מספיק, את מתקמצנת על הסוכר ? וזה שחור מדי,
באיזה חלב השתמשת? 1 אחוז ? למה לא אמרת שיש לך רק 1 אחוז
בבית, הייתי מבקש תה."
לך תעשה לרעך קפה.