היה לי חתול.
מצאתי אותו בבית הספר, הוא היה מאוד חמוד אבל נראה קצת עצוב.
החלטתי לקחת אותו אלי הביתה ולטפל בו.
סדרתי לו בבית מיטה קטנה בחצר שלי, שיהיה קרוב אלי ולא יפחד,
או שאולי אני לא אפחד שיברח לי.
נתתי לו לאכול. שמתי לו בצלחת חתיכת נקניק, אבל הוא רק ניגש
ריח רח, ילל קצת והלך. לא הבנתי מה הוא רוצה, אז נסיתי משהו
אחר, הבאתי לו חלב. הוא ניגש אל החלב, ריח רח, ילל והתחיל
לאכול כמו חזיר.
היינו יושבים ביחד המון זמן, אני מדבר והוא מילל.
כשהייתי יושב לנגן על פסנתר, הוא היה קופץ על הקלידים ורץ הלוך
ושוב. כנראה הוא עשה קורס או משהו כזה כי הוא היה עושה זאת
בכזו מיומנות עד אשר זה נשמע ממש כמו יצירה אמיתית של בטהובן.
הוא ניסה לעשות אותו דבר כאשר ניגנתי על גיטרה, אבל זה לא כל
כך הצליח לו.
עד היום לא ברור לי למה רוב הצעצועים שלו היו מכוניות צעצוע,
ביקר אמבולנסים שהוא היה גונב מהשכנים. אבל זה לא הפריע לי.
לפעמים הוא היה מתעצבן על אנשים מילל עליהם ושורט אותם, אז הם
היו מנסים לשכנע אותי להעיף אותו:" עזוב אותך, החייך. מה אתה
צריך חתול כזה?".
אבל אני אף פעם לא אעזוב את החתול הג'ינג'י שלי.

מוקדש לטליה,
לעולם אל תשתני,
חוץ מקטע הזה של צימחונות.