האוויר בחוץ כל כך קר היום.
מרגישים כאילו יש חלקיקי קרח באוויר, כאילו שנושמים חתיכות
קטנות של קרח שדוקרות באף.
כשקמתי בבוקר בהתחלה, לא הצלחתי לפתוח את העיניים שלי, חשבתי
שזה בגלל הקור, אבל אימא אמרה שזה בגלל שינויי העונות, שיש
אנשים שרגישים לזה.
לבשתי את הבגד הקבוע שלי, חולצה בסגול עמוק, עייפה כזאת,
שנצמדת לפי המצב רוח, ככה החלטתי לאלף אותה. יש כאלה שמאלפים
את החולצות שלהם להחליף צבעים לפי מזג אויר, לפי תאריך, לפי
עונות שנה, או סתם לפי האופנה, ויש כאלה שמאלפים אותם להיות
מתאימים בדיוק למה שהחבר או החברה שלהם ילבשו היום.
אני החלטתי שככה, תיהיה צמודה לפי המצב רוח.
זה לא היה קל, בגלל זה היא נראית ישנה ככה, כי בכלל היא אצלי
סך הכל חודשיים, וגם זאת הגזמה. סתיו אומר שהיא יפה. סתיו תמיד
אומר שהחולצה הזאת יפה, גם כשהיא צמודה וגם כשהיא לא, הוא אומר
שהוא לא האמין שאני אצליח לאלף אותה ככה, היה לו פעם מכנס כזה,
לבן שהיה רחב רחב, אבל זה היה קצת נימאס לפעמים. לפעמים הוא
רצה שהוא יהיה קצת ממש קצת פחות רחב, או לפחות ישתנה בצבע, או
בצורה, אבל הוא קיבל את המכנס מאוחר, כשהוא היה כבר בן שנה
(המכנס, לא סתיו) ואז, גם אני אמרתי שאי אפשר לאלף אותו. הוא
מסר אותו לאיזה איש אחד שישב על הרצפה ברחוב, וקנה אחד חדש
חדש, מאותו היום.
בינתיים הוא רק משנה גוון, וגם זה לא ממש ניראה שינוי, אבל אני
לא רוצה לאכזב שוב את סתיו.
פגשתי את סתיו מתחת לבית שלו, הוא חייך חיוך ענק, הסתכלתי על
הרגליים שלו. הוא הצליח, המכנס נהיה ירוק כהה, ממש כמו העץ
תותים בבית של הזקנה שגרה בקצה הרחוב.
המכנס גם ניראה דיי מרוצה מעצמו, הוא קיבל מדבקה מחייכת כזאת
והוא התגאה בה מאוד. היום הזה התחיל טוב,  חוץ מהחולצה שלי
שעשתה בעיות, בהתחלה היא הייתה כל כך צמודה שבקושי הצלחתי
להכניס לתוכה את היד, וכשהצלחתי היא התרחבה ככה שיכולתי להיכנס
לתוכה ביחד עם סתיו ועוד מישהו.
בדרך לבית המראות סתיו עצר והסתכל על הדשא שבפארק, הוא היה מלא
טיפות קטנות של ברד כחול, הוא חייך ועשה כדור קטן שפגע לי
בשיער ופירק את כל העבודה שעשיתי על התלתלים כדי שישבו כמו
שצריך.
הוא צחק כאילו זה היה הדבר הכי מצחיק בעולם, שהתלתלים שלי
בורחים לכל מיניי צדדים, או מנסים בכול מיקרה, הוצאתי סיכה
ענקית מהתיק שלי ותקעתי במרכז הראש, התלתלים השתתקו וכך גם
סתיו אחרי המבט שנתתי לו.
סתיו קם וחייך, הוא התנצל והחזיר לי את המבט, אמר שיש לי שיער
יפה.
בבית המראות התיישבנו הפוך, על איזשהו צל גדול של משהו, מול
מראה שעושה אנשים הפוכים.
סתיו עמד על הידיים, וניראה כמו שהוא עומד רגיל. אני השתעממתי
שם והלכתי לשבת במראה שעושה שמרחפים, שכבתי על הבטן וריחפתי
מעל המראה, ומעל סתיו ההפוך, ואפילו החולצה שלי נבהלה טיפה,
והתכווצה בפתאומיות.  
סתיו תפס לי את הרגל והחזיר אותי למצב ההפוך שלו.
סתיו היה סתם אחד, שגדול ממני בהרבה, הכרתי אותו לפני כמה
חודשים, מאז שקר, במראה שעושה חולצות סגולות, הוא אמר שהחולצה
שלי יפה, מאז הוא תמיד איתי, כמו צל.
החולצה שלי כל כך סגולה עכשיו, אפילו סתיו מסתכל עליה במבט
הפוך, והצל שלי, כל כך קר, מצמיד אותי לאדמה. ורק המראה שמרחפת
יודעת שהסתיו לא נשאר לנצח. והעלים נושרים מסביבנו, רוקדים
ריקוד של סוף הסתיו, לובשים סגול עמוק. עמוק כל כך, שאפשר
בקלות ללכת לאיבוד. עמוק כל כך, שאפשר בקלות להאמין שהם ישארו
לנצח.