Life is a BITCH and then you DIE

אני יודעת שהמשפט הזה כבר חרוש, אבל חשבתם פעם על כמה שהמשפט
הזה נכון?
החיים שלנו, של כל אחד מאיתנו, אולי חוץ ממנכ"ל בנק ישראל
וג'ניפר אניסטון, פשוט מסריחים ומגעילים.
אפילו אם הכל מסתדר טוב לאדם מסוים, יבוא משהו גדול, משהו
הרסני ויהרוס את הכל, ה-כ-ל!
ובסוף, בסוף כל המסע הנורא הזה- מתים !!!

אני תוהה מידיי פעם, מה קורה כשמתים?
כשזהו, כשלא נושמים יותר, מה מרגישים? האם ממשיכים לראות
ולשמוע ובכלל להיות חלק מכדור הארץ היפה והמופלא שלנו?
או שפשוט "הולכים" למקום אחר לגמרי,וזהו.
לא רואים יותר את האנשים שאנחנו אוהבים, החברים, המשפחה.

לא פעם יצא לי להגיד "אני רוצה למות!".
הרי ברור שלא באמת רציתי למות.
מי רוצה למות? הרי החיים שלי לא עד כדי כך נוראים.
יש לי חברים וידידים שממש אוהבים אותי, יש לי חבר חתיך (קצת
הומו לדעתי, אבל חפיף)  ויש לי משפחה מדהימה. הכל טוב ויפה.
אבל ברגע שבו נשבר לי הלב - הכל נהרס.
החיים פשוט מסריחים.
אני לא נהנית פה, בכדור הארץ הזה, בכלל.
איבדתי כל תקווה באהבה. אפילו האהבה שאני כביכול מרגישה כלפי
חבר שלי, לא אמיתית כל כך.
זה פשוט לא זה.

ובסוף מתים. מתים כאילו כלום.
מישהו יזכור אותי בכלל לאחר שאני ימות?
לבן זונה ששבר לי את הלב יהיה אכפת שאני לא אהיה פה יותר?
לחבר ההומו יהיה אכפת?
לא. אני יודעת שלא.
הוא פשוט ימשיך הלאה, ואני לא אתפלא אם זה יהיה עם בחור.

                                 

     
פתאום יום אחד אני מוצאת את עצמי בחדר לבן, בין ארבעה קירות
ואקדח.
זה מן רמז כלשהו? רמז שכדאי לי לנסות להבין את כל מה שלא הבנתי
עד היום?
אולי, אולי בכל זאת אני אנסה לקחת את האקדח בידי, וכל הבעיות
בחיים שלי יסתיימו.

אז הנה אני מרימה את האקדח, מכוונת לבטן, לאמצע הבטן.
ו... אין כדורים!

חבל, אולי בפעם הבאה...