פתאום התחלתי להשתעל.
לא היה לי בכלל אויר. הריאות שלי היו מליאות בנוזל הזה שגם
כיסה אותי מכל הכיוונים. פקחתי את העיניים והיה חושך מוחלט.
הפאניקה חילחלה לכל תא בגופי. השתוללתי מבלי לדעת מה אני עושה.
צללים מוזרים ריחפו בשדה הראיה שלי. ידעתי שאני נחנק מבלי
יכולת להבין היכן אני ומה עלי לעשות. התחלתי לפרפר, להכות
ולשרוט בעיוורון.

ואז גיליתי את הקרום.
כמה שריטות לא מכוונות והוא נבקע. משחרר את הנוזל אל האפילה.
ואז עברו הדקות הארוכות של ההשתנקות האיומה, הקאת הנוזלים,
החירחור והניסיון הנואש לנשום. והנה, שוב האפילה סוגרת עלי.

התעוררתי.
לא מודע לזמן שחלף. עירום ורטוב בקור המקפיא ובעלטה המאיימת.
מה עושים? היכן ההנחיות? שקט מוחלט. כל אשר ביכולתי לשמוע הן
דפיקות ליבי... אניצי מחשבות עולים בזכרוני...

פנים בהירות, עינים כחולות, חיוך... כך אני זוכר אותך...

אבל היכן אני? אני לא זוכר אותי... מי אני?

אני קם, ממשש את פני וראשי... אף, עיניים, מצח, עורף... אני
פוסע בכבדות, מתנדנד מצד צד מבלי לדעת לאן אני הולך.
אני ממשש את הקירות החלקלקים, תמה מדוע איני רואה או שומע אף
נפש חיה.

בראשי עולים זיכרונות עמומים של בוקר קייצי, ריח דשא קצוץ
ואדמה רטובה... מין אושר פרימיטיבי מתחיל להציף אותי... אני
עוצם את עיני ומתרכז בנשימה... שואף ונושף...

אני רואה שמיים כחולים, בית בפאת שדה חיטה ירוק... אני רואה
שתי דמויות צחקניות מתגפפות על ערימת קש... אני רואה אותנו...
אני רואה אותי...

ופתאום חושך...
מה קרה?
איך הגעתי לכאן?

אני ממשיך ללכת... מרחוק אני רואה כתם אור חיוור...

אני הולך אליו...

בתוך ראשי, אני רואה אותך זזה מתוך שינה... פניך מוטרדות...
משהו קורה בחלומך...

אני יודע...
הרי אני החלום שלך...
כל הווייתי היתה להתאים לתבנית שייעדת לי...

אבל עכשיו הגיע זמני
להתעורר