האיש ישב בבית הקברות, הרוח הדפה את זוויות פיו, לרגע היה נדמה
לו שהוא מתנדף חלקיק חלקיק עם הרוח המזרחית. מתעוות. קייקו.
קייק. קאינור שלי. המחשבות הלמו במוחו בקצב פעימות הלב, מחשבה
בכל פעימה, החמצן של דמיונו. הוא שם לב לטעות כתיב שנחרטה על
המצבה האחת, אבל זה היה מצב נורמלי. את השם של ..
- אף אחד לא ידע לכתוב נכון.
זיכרונותיו לקחו אותו הרחק אחורה, אל המקום שבו עמד על פסגת הר
והרגיש כיצד מוחו מתנוון ומאפיר לעומת רחשי ליבו. הוא גאה
באותה העת, הרגיש שדמו עולה על גדותיו. אז דמיונו הצליח לתעתע
בו והוא חש כיצד נוזליו פורצים למעלה, מרקותיו, יוצרים עמוד
ארוך ולוהט של חיים.
הוא עצם את עיניו ודמיין כיצד כריאגרף אלוהים אותו ואותה, במשך
עשר שנים שלמות. בחוכמה, הוא חשב, הציב אלוהים אותם, בדינמיקה
מושלמת הם חגו זה סביב זה במשך שנים, לא מפסיקים לינוק האחד
מהשני, הסתחררו זה בשובל האווירי של זה.
זהו אינו סיפור על גבורה, או על גיבור מיתולוגי, אלא על חור
התולעת שמפריד בין מצבים.
העולם שניבט מאותו מקום פסטורלי בבקעה המישורית עמד מלכת. או
לפחות ככה הרגיש האיש. את אותה הדינמיקה שכל-כך חסרה לו בעבר,
של סחרור, של ורטיגו מכאיב... החליפה עתה שממה מונוטונית אפלה.
חסרת מעצורים. שממה שאינה מקיימת יחסי גומלין עם האדם, ורק
לוקחת ולוקחת ולוקחת כוחות... ובאהבה.
משב רוח רענן... בדרכו במורד המדרגות חשב האיש כמה מיטיבה עמו
הרוח החמימה והמלטפת כעת כשגופו כה חלול ופרוץ לקור האימתני.
בעוד אנשים חולפים על פניו, איש איש ומעילו הרכוס, הכפות על
הגוף ככותונת אסירים, האיש מיהר את צעדיו כיוון שאיחר לחזרה
שנקבעה ל 9 בבוקר.
הוא נהג לעלות לקברה בכל יום שבת עם רדת הלילה, ולשהות שם
באפיסת כוחות עד צאת החמה, לפעמים כמה שעות אחרי, אם החזרות
נקבעו למאוחר יותר באותו יום. זה היה מצב יוצא דופן שהחזרה
החלה ב 9 בבוקר והאיש מירר על רוע מזלו על כך שעליו לשמש
פסנתרן של מספר אנשים  שמקדשים את גופם, חושפים אותו לעיני
כלל, ומוצאים בו השפה האמנותית של המאה. זה נראה לו מיותר. את
גופו הוא אהב לערבב עם גופה בלבד.
הוא נזכר בימים היפים של ההיסטוריה הפרטית שלו, שבה שמר על
פרטיותו ועל אומנותו. הוא לא נזקק לקהל בכדי להמשיך להתאהב
במוזיקה שיצר. היא שמשה כקהל, כמבקר, כאוהב ללא תנאי.
בעלותו במדרגות לכיוון הסטודיו נתקל באחד הרקדנים מחמם את גופו
לקראת השיעור. כל שיעור שבו ניגן לרקדנים היה עוד חזרה בשבילו
לקראת ההופעה הגדולה של חייו. לקראת היציאה מעצמו. לקראת הנחמה
הגדולה בכלל.
הוא החליט לנגן היום את אחת מיצירותיו של רחמנינוב לתרגיל
הראשון בבר. ערבוב היצירות נתן לו להרגיש כאילו הוא מחלל את
קדושתם של המלחינים הגדולים. העיקר שיש פרנסה, חשב.
בכניסתו לסטודיו ניגשה אליו ורוניקה ליבוב, אישה דקת גזרה
ומכוערת. מפני שהייתה כל-כך גבוהה, עמוד השדרה שלה נראה תמיד
כאילו עומד לקרוס תחת משקל אינסופי של אבני בטון. ורוניקה, עד
כמה שהקדישה את חייה לאומנות המחול, כבר שנים טובעת במין תהום
פעורה של יצירה. כנראה שאש התמיד שלה, מה שמזין אותה, חשב, הוא
הרעב והסקרנות הבלתי נדלים. איתם כמובן יכול היה להזדהות מפני
שגם הוא לא הפסיק להתעניין במוזיקה שיצר אף לא לרגע אחד. אולי
הייתה תקופה אחת בחייו שבה הרגיש לפתע שבע מאומנותו. מצא נחמה
באשתו. אליה תיעל את כמיהתו, והיא הפכה להיות המוזיקה בחייו.
ערב ערב היה יושב ומקדש את צלילי אכילתה, שינתה, הליכתה,
גסיסתה.
ורוניקה הגבירה את קולה בחדות, האיש פקח עיניו והתעורר, נאנח,
והתרווח בכיסאו במגושמות מכוונת. מלמלה משהו לגבי המוזיקה,
דו-שיח שאינו מתקיים, קשב...
הנהון קל, והשיעור מתחיל.

היה לו לאיש הרגל מגונה - במוצאי יום ראשון ושישי, לקראת השעה
שמונה לערך, היה הולך לביתה של אישה אחת, זונה. כל שבועיים היה
מחליף אותן. כמו בכל התמכרות, הוא מעולם לא הצליח, על אף
ניסיונות רבים, להדיר את רגליו מבתיהן של הנשים הללו.
היה אוהב למצוא עצמו במקום זר, מלוכלך ומזופת - היה מרגיש עצמו
קיים בצורה שמעולם לא יתרגל אליה. אהב את השובע המיידי באקט
המיני מול הרעב התמידי שחש, שלפעמים היה לו לרועץ, ואת
הניגודיות העצומה בין מיטתה של הזונה לפסנתר בביתו. ניגן על
גופותיהן ללא כל מעצורים למיניהם כמו תכתיבי התווים והשפה
המוזיקלית - שכמו רודן קשיח, עמדו כחרב פיפיות מעל ראשו,
מציבים רפים גבוהים יותר בכל פעם. במפגש עם זונה הוא הכתיב את
מידת הנהנתנות מהניגון המלוכלך וכבלי השימוש בשפה לא היו
קיימים. אל לנו לשכוח שלא היה צריך להוכיח עצמו בפני אף אחד,
שהרי הזונות המסכנות, מה להן ולשפה?
מצא עונג בירידה לאשפתות, לפחות כך כינה את זה בפני עצמו, שהרי
לא דיבר עם אף אחד אם לא היה זקוק למשהו. המוזיקה שלו תמיד
נשמעה לו כה נקייה לאחר מפגש האשפתות שלו, הפתיעה אותו
ברעננותה. עתה, משהלכה אשתו, היה נזקק לעזרים חיצוניים כדי
ליצור עניין בחייו, שהרי העניין, כולנו יודעים, יורד לאדמה עם
המת.
הייתה זונה אחת שנבדלה בעונג שהסבה לו מכל השאר - או לפחות כך
בחר לחשוב.
הייתה עוטה על גופה קימונו רב שכבות והיו מתמסרים למשחק
התפקידים שהכתיב הקימונו בעל כורחם. הרגיש בר מזל לקחת חלק
בתרבות שאותה העריץ, תרבות המסגרות והחוקים הנוקשים שתמיד נראו
לו לא אנושיים ולכן הצדיקו את משחק התפקידים הזה, הרגיש כאילו
מופיע על בימת המחול עם רקדניו, כך קרא להם. תיעב את החירות
שהייתה לו באומנותו ואת האגואיזם שציוותה עליו.
לפעמים היה משתיק את אשתו בהעצמת עצמו, והיא הייתה מתבטלת.
המחול העניק לו פרספקטיבה עמוקה לבחינת הסיטואציות של יחסי
הכוחות עם אשתו. שם לב שלפני תקופת גסיסתה, כביכול תקופה
מצוינת ביותר, צליליה נדמו באחת מרגע שהיה מגיע הביתה. היה
מתנהל בבית, והיא, כמו רוח רפאים בעלת אופי סקסואלי בלבד, כל
כך צר ממנה, הייתה עוטה על גופה בהכנעה קימונו מחוספס עתיר
שכבות ושוקטת. המחול העניק ממד חזותי לצלילים ששמע. בתקופה זו
צליליו היו היחידים שנוגנו בעולם - והוא, כמובן שידע, העדיף
להאשים את נבירת המחלה בגוף אשתו כגורם המשתק.  
חי בקונפליקט תמידי שהיה לחברו הטוב ביותר כיוון שהזין אותו.
בכלל, האיש מעולם לא הפסיק לשאול את עצמו מה מזין אותו באותה
העת שבה שאל את השאלה, והתשובה מעולם לא השתנתה. התעצבן.

אחרי יום עבודה כל כך ארוך, יום שבו ורוניקה בחרה להפיץ את
צלילי קולה ברדיוס מאיים, גישש האיש, חירש במידה, את דרכו חזרה
לבית. נזכר שקבע עם הגיישה בעשר בדירתה. מיהר כמו משוגע לביתו,
חולף על פני שאון העיר העסוקה, מחשיב עצמו למנצחה. כשהחליט לתת
סדר ודברים בקולות ששמע, התנגנה מוזיקה ערבה ואוזניו רגעו. לא
היה מסוגל להתקיים כשאוזניו חשכו. אימן עצמו בכל פעם שזה קרה -
ובכל פעם מחדש הייתה מתנגנת מוזיקה אחרת. הפעם היה זה זמזום
עצבני.
רגל במפתן הדלת, מפתחות בחור המנעול, פתיחה, סגירה, ארבע
שמיניות, רגל בדירה, דלת נטרקת. שקט. פאוזה, וצלילי האיש
בלבד.
מצא עניין באקטים הפשוטים של ההסתדרות במרחב המחיה של האדם. הם
אורגנו במוחו כאסופת סטקטואים חדים שהפיגו שעמום מזדמן. ארוחה
פשוטה ודלה ויוצאים.
הבית מאז מותה שימש תחנת מעבר בלבד. מעבר מדירה לדירה, מכבלי
השינה לסבלי הערות, מאישה לאישה, מעצמו האחד לאיש אחר, משבת
לשבת קדושה.

בית ליד דירתה של הגיישה, ברחוב מספר שמונה, היה עומד
טרנסקסואל עיוור בכל שעות היממה של יום שישי. האיש הרהר בלבו
שלבטח הוא נציג האלוהים כאן על פני האדמה כיוון שהוא ניחן בכל
התכונות של מושיע שהוענקו לו כפגמים. כדרכם של קדושים מעונים,
היותו טרנסג'נדר נתנה לו הסתכלות שלמה, כמעגל מושלם, על העולם
ועל האנשים הפשוטים החולפים, וחוזרים ונשנים. שם, במתחם של
רחוב מספר שמונה, הוצב בתפקיד המתבונן התמידי, דמות שאיננה
משנית ואיננה ראשית - דמות המשורר, ההוזה. וכל זאת כמובן בלי
היכולת לראות במובן האנושי והמוגבל של המילה - מתנת חייו. תמיד
כשחלף ליד המושיע המודרני, כך קרא לו, האיש שם לב ששתיקתו
הייתה כה רועמת, כה חסרת רחמים ורגישה, כמו נעימת דולפין, שהיה
פשוט נעצר, מסתכל וחושב בלבו שזאת ההשראה, ושאם היה יכול, היה
מתמסר לתחושות החזקות והמוזיקה השקטה והיפיפייה של רחוב שמונה,
ומקים שם את ביתו, כנווד. שהרי אומנים משחר האנושות ניזונו גם
ממקום מגוריהם, ולכן העתיקו אותו לעיתים דחופות. תוך שהם
נשארים נאמנים לחממה האותנטית, האורגינלית שלהם, כמו שנשארו
לאימם.
לדוגמא חווה, בהעתקת מקום מגוריה מגן העדן לעולם הביאה למין
האנושי, ולא רק הנשי, את עניין הכאב שביצירה, שבתולדה, עניין
שהפך למוטיב בכל נדבך בחיינו, לעתים אנו מחפשים אותו כי
זיכרוננו לוחץ עלינו - צריך לכאוב כדי לשנות - והאיש נתפס
למחשבות קיומיות מעוורות...
יום שבת.
במתחם אחד סואן ביותר, רוגש ושוצף, עמד האיש וחרש בעיניו את
אדמת קברה. האדמה הייתה עתה לחה, עשירה - מוזנת בברק עיניו.
הרגיש עצמו צולל אל האדמה - למומנט אחד של חיבור - נוגע בפניה.
האדמה שוקטת אל מול תנועותיו המאיימות של המוות. הוא מצייר את
קווי המתאר של גופה מחדש בעיניו והיא, כתמיד, מתפוגגת לה,
מעניקה לו את במתו האחרונה, ולבסוף את חזרתו אל פני האדמה.
ברגע זה של הכרה מכאיבה כל כך, חלף מול האיש העיוור המודרני
שלו, בדרכו לקדש קבר אחר, מזכיר לו בשתיקתו שיש נחמה לאחר מוות
אומנותי.