כל ערב נלעסו בינינו אותם המשפטים,מונחים שורות שורות על
השולחן המיותם, וכל אחד בורר את המילים החביבות עליו מתוך קערת
האפשרויות המוגבלות שלנו,מתחרים מי יאמר יותר משפטים מוכרים.

כשהדממה עטפה את הקיץ שלנו וכבר צריך היה לרוקן את המאפרות
שמלאו עד גדותן באפר תשוקתנו, והיה לי נדמה כי ראיתי חיוך, או
אולי סתם הייתה זו עווית עצבנית, תגובה לא מודעת לחורף בחוץ.
אחר כך הייתי בטוחה שצחקת כי הקירות רעדו שלא מרצונם, ותהיתי
על מה יש לשנינו לצחוק עוד.
אולי על הילדים שהיו לנו פעם,באיזה חלום משותף לא ברור, אולי
על השתיקה המתמשכת בינינו, ששנינו רואים שהיא כל כך מגוכחת.
ממשיכים לומר את הברור מאליו,שלא לחדש שום דבר זו לזה
מכוח של איזה הרגל מגונה.

אז לא יכולנו לשאת עוד את השקט ולא יכולנו לשאת עוד את
המשחקים.
ארזנו מזוודות- אחת לי, אחת לך- ושילחנו אש בבית בו גרנו שנים.

עמדנו צופים בזכרונות המעשנים עצמם לאט.
רמצי מילים שפעם היכרנו התפוגגו באוויר במחי רוח קלה.
ואני חייכתי,ואתה חייכת. לראשונה זה שנים.
ידענו כי שיעממונו המילים בהם תיארנו את התוכן והתחלנו, כמו
פעם, להמציא ביחד מילים.