אני שונא את היום הזה. כל שנה הוא מגיע, וכל שנה הוא נהיה יותר
גרוע. משום מה, אף אחד לא זוכר את הסיבות שלי, וכל שנה אני
צריך להסביר מחדש. נמאס לי להסביר מחדש. נמאס לי לנסות להתחמק
כל פעם מהיום הזה. אז אני מסרב להשתתף מאידיאולוגיה אישית. אני
לא גורר אף אחד איתי, להפיך אני מסרב לגרור מישהו איתי.
השנה התחמקתי מהמשגיחים ונכנסתי לאחד החדרים הפנויים. התישבתי
בפינה ועצמתי עיניים, להשלים כמה שעות שינה. אני לא זוכר מה
גרם לי לקום ולחזור לטקס, אבל החלטתי לחזור בכל זאת. כיצאתי
החוצה, הכל נראה טיפה שונה, כולם עומדים בסדר מופטי: רגליים
צמודות, ידיים שלובות מאחורי הגב, חולצה לפנה מכופתרת מגוהצת
למשעי וראש זקוף פונה לכיוון הבמה. על הבה, לרקע תמונה ענקית
שלו, כבר התחילו לנגן את השיר "שלו". אף פעם לא הבנתי למה
חושבים שהשיר שלו, נכתיו בשבילו וכל פם שהוא מושמע הוא נזכרים
בו. השיר נכתיו הרבה לפני, ובכלל לאדם אחר. השיר נגמר, והחלו
הנאומים. אחד אחד החלו להלל את שמו, עד כמה הוא היה טוב ופשוט
לא הבינו אותו, עד כמה הוא צדק. אחד הנואמים החל לקלל אותם, את
בני הבליעל שמנעו ממנו ומרעיונותיו להתחזק. ואיך אין לסמוך
עליהם גם בימים אלה. ואני, כולי המום, רואה את הקהל המהופנט
מסכים ללא היסוס. "עוד יבוא יום", אמר הנואם, "שבו שוב נתחזק.
שוב נשלוט. ושוב נהיה צודקים!", והקהל מריע, "הידד! הידד!".
"ועכשיו, דקת דומיה לזכרו". כאיש אחד, כולם שולפים סכין,
וחותכים עצמם בכף היד ופורצים בבכי...
התעוררתי. מצאתי את עצמי בפינת החדר בו נרדמתי, מתנשף בכבדות
ומזיעה. ואני חשבתי שאין סיוטים באמצע היום. שמעתי קולות
מבחוץ, "תם טקס יום הזיכרון ליצחק רבין". ואולי לא חלמתי...