[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ידו המאובקת של האור החלה מטפסת על מיטתה. לאט לאט בהזדחלות
אינסופית, ליטפה היד את הפינה התחתונה מימין של המיטה החדשה
בעלת ריפוד הקטיפה בצבע בורדו שנראה תחת הסדין המשוך. הקטיפה
לעומתה הגיבה בזוהר עמום בדומה לזיכרון רחוק או לשרשרת פנינים
זוהרות מסרט שהציג את שנות העשרים. רגע של אור זה הוא חסד
בימים הסגריריים והערפיליים של ימים אלו, בהם העננים שטים
בשמיים כספוגי ענק. ובשיטוט חסר המטרה נתקל להפתעתו הרבה
בבוהן. בוהן לבנבנה וענוגה שעכשיו זהרה גם היא בדומה לקטיפה או
בדומה לכל חלק אחר שנגע בו האור. האור התרשם מן הבוהן, מטביעתו
המיוחדת, ומקפליו נדמה היה שמעולם לא פגש בבוהן זה לפחות לא
בשעת בוקר מאוחרת כל כך כגון זו. זהרו האצבעות, זהרה כרית כף
הרגל, השקע, העקב וקרסולו. רגל צעירה ורעננה ערומה לגמרי הורמה
מבין שמיכת הפוך הגדולה שדוגמה מודרנית קישטה אותה בדומה לכל
כיסויי השמיכות של ימינו. האור התרגש, ובידו החל מטפס מעלה
מעלה חושף ברך ומרפק, צוואר וקבוצת שיער בהירה , ולבסוף עצר
נשימתו ונח על פרצוף לבן וחיוור, פרצופה של נערה.


האור הכריח אותה לקום, בהתעקשות ילדותית כיסתה את פניה עם חלקו
האחורי של כף ידה, כשהצליח האור לחדור גם דרך חומה עבותה זו
תפסה בחוזקה את השמיכה והעבירה אותה מעל ראשה. אבל מאוחר מידי,
מבין קרומי השינה ושארי החלומות הבינה שהגיע הזמן לקום. מחשבה
ראשונה התנפצה לנגד קיר החלומות, הבוקר היא לא הולכת לטיול
השנתי. מרפק עייף הרים את חצי גופה מעלה ובמבט מצונף אל עבר
הכוננית היא הבחינה מיד בבגדים המסודרים על הכיסא, התיק הגדול,
התיק הקטן והסנדוויצ'ים שהוכנו בחופזה בבוקר על ידי אמה ועכשיו
הונחו שם. קשה היה לשכנע אותם שהבוקר מגיעים התלמידים לבית
הספר בשעה השניה ולא בשעה הראשונה, למרות שהטיול הוא לנגב
ועדיף לצאת כמה שיותר מוקדם מהצפון. אבל חיוך תם ומבט אמיתי
וגם חוסר הרצון שלהם להשתתף בדיון מעמיק בשעת לילה מאוחרת,
פתרו את הבעיה, והיא נשארה לישון לבדה בביתה. כל זה תוכנן מראש
כדי שלא יבחינו בה כשתצא מן הבית לכיוון השני ולא לעבר תחנת
ההסעה מן המושב. מבט מצונף נוסף אל עבר השעון שעל פרק ידה,
גילה שהשעה כבר עשר עשרים וארבע ורצוי שתתארגן מהר. היא הורידה
מעליה את שמיכת הפוך, חשפה לקור הדק זוג רגליים חשופות בעלות
יריכיים גדולות שתפסו עכשיו גם הם דוגמה מודרנית של עור ברווז
מתחת לחולצה גדולה ולבנה עם חורים שנצפו בה באזורים שונים
וצווארון חתוך בצורה גסה שאיפשר לראשה לבצבץ דרכו. היא הניחה
את כפות רגליה על הרצפה ונתנה רק לרגע לקור שהיא אוהבת לעלות
במעלה גופה ולהעיר אותה סופית. הבית שקט, אין אמא שממהרת
מהמקלחת חצי ערומה ואין אבא ששותה את הקפה השחור בעודו מציף את
עצמו בחדשות הבוקר מן הרדיו. לאי המצאותם של שני אחיה במשך
השבוע כבר התרגלה, הם קמים בבוקר כל אחד בעירו השונה, שותים
מיץ תפוזים אומרים בוקר טוב לשותפים הנוספים של דירתם ויוצאים
לעשות דבר מה חשוב הקשור ללימודיהם.בהליכה מתפנקת ורדומה אל
עבר  חדר השירותים הקטן היא חזרה לעצמה בראש עם חיוך שובב על
שפתיה, על שלבי התוכנית הגאונית ששיחררו אותה מהטיול שנתי
ומהוריה ועכשיו היא תוכל לנסוע לארבעה ימים שלמים אל בועז
ומרגע שהידהד שמו במוחה לראשונה בבוקר זה החל לחץ קל לעלות מן
המקום שנמצא במנהרה שבין שדיה אל עבר גרונה. תחושה שדומה במידה
מסויימת לתחושה שמקבלים כאשר רעבים ואוכלים הרבה מידי בבת אחת.
ובעודה יושבת על האסלה, מחשבות נוספות החלו להתנפץ אל קיר
החלומות. מחשבות לחלוחיות על שיחת טלפון שניהלה איתו לפני מספר
ימים, על החיוך הזדוני שנסחה על פניה שהציעה למרבה הפתעתה
שתבוא לבקר אותו על חשבון הטיול השנתי. על קולו הביישני שחשה
בו דרך הטלפון והיסוסו הנחמד, "אולי לא כדאי אנה...בהזדמנות,
אני מבטיח שנפגש, פשוט עכשיו די לחוץ פה בדירה והמבחנים
מתחילים בעוד שבוע, אני מבטיח שאני יזמין אותך ברגע שאני
יוכל...".אני לא יעשה הרבה רעש...אמרה בהתפנקות, בבוקר תלך
ללמוד אני אשב לך בחדר מקסימום  אני אצייר לך על הקירות, אני
אקרא ספרים, לקחה אויר בהמשיכה באותה חתולתיות שהתחילה בה, אין
סיכוי שיסרב, ועכשיו שהציעה את התוכנית אם לא תמשיך הלאה,
תתחרט למשך כל הטיול השנתי המזורגג שתסע אליו.  תחזור הביתה,
תשב ללמוד, ואני אסתכל עליך...אני לא צריכה יחס מיוחד למרות
שאני בטוחה שלא יהיה אכפת לך לתת לי אותו...זהו, הוא שלה
סופית..."בסדר תבואי, אני פשוט חייב לזוז פה אז רק תודיעי לי
מתי את מגיעה ואני יאסוף אותך מהמרכזית של ירושליים...".

אחרי הניתוק היא חשה בגלי החום העצומים שזרמו מימנה, הפרצוף
אדום לגמרי. היא הניחה את כף ידה הקרה על הפנים הבוערות, היא
באמת תעשה את זה, היא תעלם מהטיול השנתי, תשקר לכולם ותסע
לבועז לירושליים לארבעה ימים רק שלה ושלו. כל הלילה לא נרדמה
ותכננה את התוכנית הגדולה, ומהבוקר התחילה לשקר.


היא קמה, משכה בעזרת רגליה את התחתונים מטה, אין טעם להמשיך
ללבוש אותם לפני המקלחת ועוד מתי שאין אף אחד בבית. מהארון
הירוק הורידה חלוק מגבת גדול של אמא, התחרטה והחזירה אותו
בצורה המסודרת ביותר שיכלה למקומו. עדיף מגבת, בשביל הרגשה קצת
סקסית חשבה... לאחר המקלחת הארוכה מלאת האדים, יצאה נפעמת
החוצה מעוצמת האמת של כל הדברים שעוד עומדים להתרחש הבוקר,
היום. בראשה דימיינה את בועז מביט בה בעודה לובשת את בגדיה.
יושב על מיטתה, משעין את ראשו על שתי ידיו, דרך משקפיים דקות
עם מסגרת שחורה סוודר שחור, ג'ינס, תספורת קצרה ונעלי הייטק
הוא מחייך וצופה בה. היא אפילו התלבשה מהר יחסית כדי לנסוח
עליו תחושת ביישנות מזוייפת ותמימה מהמבטים הארוכים ששלח.
במטבח, בעודה מניחה בכיור את ספל הקפה של אבא ופותחת את הברז
בכדי לנקות את הספל משכבת הבוץ האפלה שהצטברה בתחתיתו, היא
דימיינה את בועז תופס אותה מאחור, מביט במעשיה דרך כתפה, היום
זה יקרה.
היא מיהרה לשתות את הנס קפה החם, לאכול את פלח העגבנייה האחרון
שגושי המלח כבר איבדו צורתם מעליו באופן כליל, לסדר את הדברים
האחרונים בתיק הגדול, היא לא יכלה היתה להרשות לעצמה להשאיר
דבר מה בבית שמה אולי יתחילו לחשוד, למרות שלא ראתה את הצורך
להסחב עם שני בקבוקי מים גדולים, אולי תפטר מהם בדרך.


הדרך מביתה עד למרכז המושב היתה מעיקה במיוחד, כל האנשים כבר
יצאו בבוקר מביתם לעבודה ואף מכונית לא עצרה לה בדרכה. כשהגיעה
למרכז היא הניחה את התיקים וחיכתה למכונית עוברת שתקח אותה
טרמפ. מטבריה תצטרך לעלות על אוטובוס לכיוון ירושליים שנוסע
דרך הביקעה לבועז תתקשר מן הדרך. היא הוציאה את הארנק מן הכיס
האחורי וספרה שוב מאה חמישים שקל וכספומט, זה יספיק מאד.לבסוף
עצר לה טנדר גדול וירוק עם הכיתוב "שמעון ובניו-שירותי ריסוס
בע"מ" כתוב לכל אורך אורכו. הגבר שישב בפנים לא נראה לה מסוכן
במיוחד למרות שפעמים רבות שמה לעצמה לחוק לא לטפוס טרמפים עם
טנדרים וגברים. "לאן ילדה?" לכיוון טבריה אמרה..."טוב עלי, אני
מגיע עד למשרד הרישוי, תחנת המשטרה".


הנסיעה עברה בשקט מלבד מספר הערות על מזג האויר ועל מפלס המים,
היא ניסתה שלא להריח את ריח חומרי הריסוס שדבק בטנדר מבפנים
וקיוותה שלא יחדור מבעד לתיקה הגדול ששכב מאחורה ויסריח את
בגדיה. מהתחנה לקחה אוטובוס לתחנה המרכזית של טבריה ומשם קו
תשע מאות שישים ואחד לירושליים. זהו, חשבה, מכאן אין דרך
חזרה.
היא התיישבה בסמוך לחיילת רדומה שכנראה נרדמה כל הדרך מקריית
שמונה. האוטובוס נוסע ונופיו מתחלפים, תחילה בנופי העמק המעושן
של הכנרת דרך בית שאן. והנוף, יותר ויותר תופס גוון מדברי,
למרות שניתן לראות נקודות ירוקות ומשטחים ירוקים מידי פעם.
לפתע אותה תחושה מן הבוקר שבה והציפה אותה מה תעשה שלושה ארבעה
ימים בדירתו של בועז??, על מי היא עובדת לעזאזל?! הרי זה ברור
שכל הסיפור הזה יהפוך לעוד אניקדוטה, סיפור לחבר'ה, כשתחזור
וישאלו אותה איפה היא הייתה במקום בטיול השנתי. היא כבר בררה
את המילים המתקתקות על הסטודנט מירושליים בן ה-25 שהכירה מאחד
מן המסיבות שערכו אחיה בביתם ואיך שהיא בעודה חצי שיכורה פיתתה
את המסכן להתלוות איתה לטיול. איך שרעד כל כך והיא לא הבינה עד
שהסביר לה שהוא  דתי, כלומר, בתהליכי חזרה בתשובה, ושהוא גר
בירושליים ושהוא מגיע הביתה למושב הסמוך רק פעם אחת בכמה
חודשים. ואז שאל בנחמדות עצומה אם זה לא מפריעה לה. והיא ענתה
בנחמדות עצומה שלא. ואז חברתה תתלה בה מבט עגל עגול תמים וגדול
ותשאל..."נו ומה היה?" אז זה מה שקרה, והיא תמשוך את הזמן
במומחיות של מאסטר, התנשקנו די הרבה, לא יכולנו מעבר, הוא גם
אמר לי שהוא לא היה עם בחורה כבר די הרבה זמן ובן דוד שלי בא
עם האוטו , כי לא הודענו לאף אחד שאנחנו יוצאים, ומצא אותנו
ודי כעס ומזלי שהחלפנו טלפונים עוד מקודם אז יכולנו לשמור על
קשר, והוא נסע. אבל כל זה היה שקר, היא תדע זאת כשתספר את
הסיפור, היא חיפשה אותו, הגיעה דרך ביתו למספר הטלפון שלו
בירושליים שם התחילה לדבר ולמשוך אותו. הוא לא חיפש אותה אף
פעם. שיחות הטלפון נמשכו להפתעתה, הם דיברו על כל דבר, הוא היה
מקסים והדרך שבה התבונן על העולם הייתה מיוחדת במינה. היא
התחילה להתאהב בו. אבל מידי פעם בלי ששלטה בדבר או בלי שרצתה
לשלוט...התחילה לדבר בגון החתולי שלה, למשוך אותו באף לדבר על
דברים שלא היה נעים לו אפילו לבטא ולדבר על הרגשתו כאשר היו
להם את מספר הרגעים האלו ביחד. זה שקר, הוא לא אוהב אותה, זה
משחק
שהיא הקימה לעצמה. הלחיים שלה שוב בערו והיא אפילו חשה בתחילתן
של דמעות בקצה עינה. זה לא הזמן לבכות, לפחות לא באוטובוס
ולפחות לא עכשיו. כשתגיע לירושליים היא תנסה לא לעשות איתו שום
דבר כדי לשמור מעט על כבודה העצמי. מפינה חשוכה אחרת של ראשה
היא ידעה שהיא לא תצליח, היא הייתה צריכה שהוא יאהב אותה כי אף
אחד אחר לא אוהב אותה. האוטובוס הירוק דהר, עכשיו הם כבר נסעו
בין הנופים שמקיפים את ירושליים. אור צהריים רך נגע עכשיו גם
על בתי העיר. היא תמיד אהבה את ירושליים למרות שלא ביקרה בה כל
כך הרבה. באף עיר היא לא ביקרה כל כך הרבה אבל בירושליים
במיוחד. כשעצרו "במפגש" בדרך, הרימה אליו טלפון, הוא נישמע מעט
מנומנם אבל רשם את פרטי האוטובוס ואת הזמן המשוערך שהוא יצטרך
לאסוף אותה. זה מאוחר מידי, זה מאוחר מידי, המשיכה לחשוב...אבל
יהיה מה שיהיה עכשיו.


האוטובוס עצר וברעש התזת ספריי קצרה נפתחה הדלת ואור אפרורי
חדר פנימה. חיילים החלו מתעוררים, קמים בכבדות מכיסאם ממלאים
את האוטובוס בריח אפטרשייב ושמן מכונות. היא ירדה מן האוטובוס
ונגשה לחפש את התיק הגדול שהיה קבור עמוק בתא המטען. וכמו
מתנה, רק אלוהים יודע למה, הוא כבר עמד שם מול הדלת האחורית
שירדה בה. במבט מחוייך עם אותו סוודר שחור הוא חיכה לה שם.
הייתכן שהוא אוהב אותה? חשבה לעצמה...ברגע זה היא הייתה
המאושרת שבאדם. היא ניגשה אליו וחיבקה אותו, הוא חיבק אותה
בחזרה ואף הרים אותה באויר כמו שעושים בסרטים לכמה דקות.
מעבירה יד בשערותיו הבחינה בפיסת הבד הסרוגה, הוא חבש כיפה,
היא לא ראתה אותו אף פעם לפני כן עם כיפה. הוא ניגש איתה לתא
המטען ובחוזקה של קצין בצה"ל לשעבר הוציא את התיק ובתנופה הניח
אותו על גבו. הם הלכו מעט מחובקים ידו טיילה על גבה מידי פעם
והיא הרגישה במבטים הנישאים אליהם מכמה אנשים. היא אהבה
שמסתכלים, היא תמיד רצתה חבר שיסתכלו. הם חצו את התחנה והגיעו
למגרש החנייה שממנו כבר נשקפו הביניינים הגבוהים עם אבני הבז',
החל לרדת טיפטוף. הוא הניח את התיק הגדול בבגאז' של פיאט קטנה
ולבנה ממודל די חדש והתלוצץ מעט..."מה הבאת לי כבר כאן?!?".
היא התיישבה לידו והם החלו לנסוע בדרך, נשענה על צידה והביטה
בו עם החגורה מתוחה על צידה במבט ארוך..."מה?..." אמר בכל
ביישני עוד הוא מנוווט את ספינת הפיאט הקטנה בין המכוניות
והצמתים. פשוט, מעניין אותי
מה אתה חושב על כל זה...שאלה, על זה שבאתי, ועכשיו תראה אותי
ארבעה ימים...הוא לא ענה...עשה עצמו כמגמגם חסר תשובות, מגמגם
חסר תשובות אידיוט!, מכוער...שלא מוכן לענות על השאלות
שלה..למה היא הייתה צריכה לבוא..הוא לא אוהב אותה. את שאר הדרך
העבירו בשתיקה, לפני שהגיעו לדירה היא נזכרה שהיא צריכה
לשירותים כבר די הרבה זמן...והיא התבדחה על מצב השירותים בבית
של רווק פנוי חוזר בתשובה בן עשרים וחמש...הוא גיחך, והכל חזר
להיות כמו שהיה.


הוא עמד במטבח מעל הכיור עם אותו סוודר שחור שלבש בלילה
שהכירו, הוא שטף עגבניות ומלפפונים בכדי להכין סלט. הוא נאבק
ללא הפסק עם קצה השרוול שהחליק במורד ידו, מאבק חסר סיכוי שכן
שרוולו של הסוודר השחור כבר היה רטוב לגמרי. לאחר מכן הוריד
מאחד המדפים קרש חיתוך לבן ומשופשף והחל חותך את העגבניות
והמלפפונים בסכין חדה. היא ישבה מאחוריו יושבת על כיסא חורקני
נשענת על הקיר בסמוך לשולחן המטבח הקטן שהוא ושותפו הצליחו
לגושש מהיכן שהוא...היה שקט ירושלמי באוויר והיא התבוננה
בגאומטריה המעניינת של הכיפה...הוא שלי היא חשבה, איך בן-אדם
שמכין לי סלט ירקות וסנדויץ חלה עם אבוקדו הוא לא שלי!?...הוא
הניח לפניה את מעשה ידיו על צלחת זכוכית שטוחה וחומה יחד עם
זוג מוזר של סכין ומזלג שמקורותיהם שונים. "תאכלי!" הוא אומר
בגאווה של אמא. בסדר...בסדר, תראה אני אוכלת והחלה להרים את
פרוסת החלה בידה, היא מיקדה את זוג עיניה בפיסת האבוקדו שהונחה
בגסות אך באהבה על חתיכת החלה הענקית, מקרבת אותה אל פיה היא
הבחינה לרגע באחת מאוזניה ברחש, מילמול, שעלה מצידו. מרחיקה את
החלה מיעודה שאלה בטיפשות גדולה ,כך גם חשבה באותו רגע, מה
אמרת? הוא השפיל מבטו אל השולחן ושוב הוא הפך להיות ל"מלך
המגמגמים". "כלום" אמר והחל מביט לעבר החדר הצידי כמחפש מקלט,
משהו להתעסק איתו ורק כדי שתעזוב אותו לרגע במנוחה...היא החלה
נוגסת בחלה, ולאחריה משחקת עם המזלג הקהה בניסיון לתפוס חתיכת
עגבנייה באמתחתה. הוא לבנתיים החל מוצא עצמו לפתע בחדר השני
עוסק בסידור הספרים שהונחו על מה שגושש ונקרא לאחר מכן "שולחן
הקפה". בצעד מרנין מצד כל הצדדים נפתחה הדלת ויואב, השותף
הגדול, נכנס וצעד מתחת לדלת. "גדול" לא רק מכיוון שנשא מראה
מאסיבי של לפחות אלוף עולם אחד, אלה מכיוון שתפס בנוכחותו הרבה
מקום.


חדשות, כבר הגיעו החדשות חשבה לעצמה, כבר הגיעו החדשות והוא
עדיין יושב שמה על הספרים משאיר אותי כאן ליד יואב שטרח להוסיף
בצל לשאריות הסלט שלה שנשארו מן הצהריים...ואילו לא ספרים של
אוניברסיטה, הוא לומד משהו תנכ"י, תלמוד, משנה, מה זה משנה
לעזאזל?!?...נכון, הבטחתי שאני לא יפריע אבל...זה לא קשור
לאוניברסיטה נכון?? כעס עלה מתוכה, לא על בועז שישב ולמד ולא
על יואב שהחליט להשאר במקום לבלות את ארבעת הימים האלו במקום
אחר, כעס עלה בה כלפי עצמה. כלפי הילדותיות שגילתה לעצמה
בקטרנות הזאת...הוא שלי לא?! אז למה אני מתעצבנת?! הוא שלי!
אבל מאותה פינה שהתעוררה בראשה גם קודם לכן ספק כבד החל
להצל...היא ברחה, היא ברחה מהמקום הזה אל מקום אחר שיגרום לה
שוב להרגיש מתוכחמת, חזקה, שלו, היא התקשרה הביתה כדי לדווח מן
הטיול השנתי. קול שמח ענה מצידו השני של הטלפון. אמא? "כן,
אנושקה שלי, מה נשמע שם? איך את מרגישה?" אני בסדר אמא, נורא
כיף פה, החבר'ה מוסרים ד"ש. "תמסרי להם בחזרה מתוקה שלי, מה
אני שומעת ברקע "חדשות"? איפה את?" פחד עצום, פחד אימתני ועצום
החל משתלט עליה...לא אמא, אנחנו מדברת מהאכסניה הטלויזיה
מהלובי עושה פה קצת רעש...בועז הפנה מבטו מעומק ספריו
בהתעוררות מפתיעה מפנה כלפיה מבט חד, פתאום קולט את המתרחש, את
השקר, הוא לא הבין עד עכשיו את "השקר". "טוב מתוקה, נדבר כבר,
לא קר לך?" לא, לא זה בסדר...טוב, ביי... "ביי". "ניתוק", היא
שמעה "ניתוק" מדוע לרגע חשבה ששיחת הטלפון תשפר את מצב רוחה.
בועז חרק את כסאו אחורנית וכיוון עצמו אל עבר השירותים "משקרת
לאמא הא??!..." אמר יואב מפנה ראשו מן הטלויזיה ותוקע בה חיוך
זול בן 30. גועל! גועל! הכל פה גועל...היא חייבת לברוח מהגועל,
היא נגשה אל דלת הכניסה, חיכתה רגע אחד בתקווה שבועז יבוא
ויעצור אותה אבל הוא היה תקוע בשירותים המסריחים של הדירת
הרווקים המסריחה הזאת בירושליים עיר הבז'.


היא סגרה מאחוריה את הדלת במהירות והחלה רצה מטה במדרגות
במחשבותיה החליטה שהיא יוצאת לטייל, "סיבוב קצר" אם בועז ישאל.
הרחובות של ירושליים שטופים מים מן הגשם שפקד אותם חצי שעה
קודם לכן, צבועים בגוונים כתומים ממנורות הרחוב. לחייה בערו,
מגע היד הקרה שלה על פניה הרתיעה אותה כאשר בדקה. סריג כפתורים
קל וסגול לגופה, היא שילבה את כפות ידיה בתוכו. ברחובות, מספר
חרדים ממהרים לחצות מעברי חצייה. היא מטיילת, כל-כך שונה פה.
ומה היה לה רע ב-"אמיר" הבחור הגמלוני, בן גילה שבאחד ממשחקיה
הפכה עצמה לנשיקתו הראשונה!? הוא יאהב אותה כל כך, יותר מכל מי
שהיה ועוד יהיה. ומהפינה החשוכה: "בטח יותר מבועז..." משהו
תמים, חשבה, היא צריכה משהו תמים, אז מה אם הוא מכוער...הוא
טוב. ההחלטה נפלה למרות שלא העזה לעלותה בחלקו הקדמי של ראשה.
היום בערב היא תשן במיטה נפרדת מזו של בועז ולמחרת תרים טלפון
לחברה מהשרון שתשמח לארח אותה יומיים, גם היא אדם טוב למרות
שלעיתים קרובות שכחה להחזיר לה טלפון או דברים שטותיים כגון
אלו.


כשהיא צועדת במעלה המדרגות נדמה לה שהעירה לפחות את מחצית
הביניין ככה זה בקופסאות הנעליים הבז'יות האלו...היא החליטה
קודם כל לנסות לפתוח את ידית הדלת ולאחר מכן במידה ונעלו אותה
שלא בכוונה, היא תדפוק בעדינות. הדלת היתה פתוחה, ואל מול הדלת
בועז. "את מוכנה להגיד לי מה עשית עכשיו?!, עד כמה את מטומטמת
ללכת להסתובב לבד בשעות האלו בעיר שאת לא מכירה ואת בסך הכל
ילדה בת 16 וחצי!!" המילים התפרצו מימנו כמו הר געש
עצום...נהרות נהרות של לבה רותחת, שורפת, הוא הקשיב לכל מילה
מדבריה כאשר דיברו בטלפון, הוא ידע בדיוק איפה לפגוע, כמו כל
הורה טוב. היא עמדה מולו שוב, בפנים בוערות ליבה מתופף בקצב
מטורף...היא כל כך רצתה לבכות, כל כך רצתה לבכות על בועז שלא
מתייחס, שלא מבין את ההקרבה העצומה שעשתה בעצם הגעתה אליו, על
כמות האנרגייה שהשקיעה בו, הוא לא יודע כלום. והדמעות באות
מולו מאופקות, דמעה אחר דמעה זולגות על הפנים הסמוקות. ולפתע
הוא עצר, הבין את הדהרה החסרת מעצורים הזאת שעברה עליו עד לפני
רגע והוא ניגש וחיבק. הדמעות בקצב מתגבר והולך מרטיבות סוודר
שחור וצמרירי. כמו בסרטים, הוא החזיק אותה וביקש סליחה. נתן
נשיקה ועוד נשיקה על לחיים בוערות ורטובות של ילדה קטנה
בזרועותיו, באחריותו. ולראשונה מזה חודשיים מהזמן שבו נפגשו
הוא נישק, ושכב איתה. בחיבוק גדול, חשבה, אני אקבל אותו בחיבוק
גדול, זאת הפעם היחידה שאני אי פעם אקבל אותו, אז אני אנצל את
זה, הוא שלי, הוא שלי! וכשהוא מניח את גופו מעל גופה והבטן
הצמרירית שלו מתחככת בכרס הקטנטנה והעמוקה שלה, עולה לפניה
דמותו של אמיר. יושב על שולחן הקפה מסתיר בגופו את הטלויזיה
הכבויה, מסתכל בחיבה, ובבת אחת כשנשימתה נעצרת הוא גם שם, רוצה
גם הוא להיות כמו בועז הראשון שלה.

הסיכה הנוצצת על הכיפה שהונחה על הרצפה בסמוך לספה, זהרה כל
הלילה מן האור הכתום שהגיע מן הרחוב...כל הלילה היא לחשה לו את
כל הדברים הנסתרים שחשבה עליו ביום ארוך זה...לעיתים גיחך
וחייך קלות, לעיתים בלע את ראשו בבטנה כדי לא לשמוע. לעיתים
קפצו שניהם מחשש שיואב יקום ממיטתו ויבחין בהם, לבסוף נרדמו,
תחת שמיכת פוך עצומה שהביא בועז מחדרו.
היא פתחה את עיניה ויואב עמד מולה, משפיל את עיניו מטה, אליה,
אור מסנוור פרץ מהחלון, בוקר, זה באמת קרה?. "קומי אנה..."
הכנתי לך קפה וארוחת בוקר בייגל עם גבינה שהבאתי מהמאפייה
למטה..." בועז?... כאילו רק בקריאת שמו סיכמה את כל מה שאפשר
לומר את הכל, את כל הדין והחשבון שנתנה בפני יואב. "הוא מיהר
לסמינר הבוקר...משהו שקשור לעינייני דת שלו, אני לא מבין בזה,
זה לא עינייני...שתיקה עצרה אותו לרגע, הוא הבין מה היא צריכה
באותם הרגעים והוא המשיך, אבל הוא ביקש למסור לך בוקר טוב
כשתתעוררי ולשאול אותך מה שלומך." היא ידעה שבועז הוא לא זה
ששאל, הרי הכירה את השפה שלו, את הדרך בה דיבר, היא חייכה חיוך
קל רדום כמבינה. מכורבלת בשמיכת הפוך כשם שהייתה כילדה קטנה
היא התיישבה מול יואב ליד שולחן המטבח מחזיקה בשתי ידיה ספל
קפה מתוק, מנהלת שיחה נחמדה עם יואב, על בית הספר, על החברים,
על הטיול השנתי. לבסוף החלה לקום ולהתארגן.


שתיקה נעימה השתררה בפיאט הקטנה של בועז כאשר הקפיץ אותה יואב
לתחנה המרכזית. המחשבות מן הלילה הקודם עוד ירדפו אחריה למשך
זמן רב עד שתשכח לכן עדיף היה להתמקד במחשבות אחרות, על העיר
הזאת ירושלים ועל השמש הנעימה שחיממה מעט מבעד לזכוכית החלון.
מאוחר יותר, השעינה את ראשה על המושב הריק שלצידה, אלוהים,
חשבה לעצמה, הוא בטח מהצד שלי, הוא מבין שאני לא צריכה אותו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי יציל את הבית
שלי?




שלושת
החזרזירונים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/4/01 7:34
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דפנה צינדר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה