[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אפרת רר
/
לכי ילדה...

במסיבת הסוויט סיקסטין שלה כולם שרו לה "לכי ילדה" והיא הלכה
מסתבר,כנראה רחוק מדי.
יכולתי לראות זאת בשעות הביקור הקבועות שלי,ימי רביעי בדרך כלל
מיד אחרי החזרה של הלהקה כשכל האור נעלם ואפילו השקיעה העצובה
נעלמה לה, זה הזמן שראיתי אותה.
הייתי יוצא מהחזרה נפרד מכולם,מרון המתופף ומשחר שניגן איתי
בגיטרות ומשרון הזמרת אחרי ששוב התיימרנו תלמידי שמינית שכמונו
להתנהג כמקצוענים. והייתי יוצא בדרכי הקבועה למחלקה שלה מקום
שנראה כמו סוף החיים עצמם.
פעם זה היה אחרת אני עדיין זוכר את הימים שהמשפחות שלנו נפגשו
בשבתות ואת השעות שבילינו יחד אני היא ואחיה הקטן בחברת כמה
זחלים והצב הענקי שמצאתי. כבר אז היא לא הייתה מרוצה וניסתה
למצוא בכוח דרכים לפרק את המחילות שבנינו בטענה "שזה לא מתאים"
אבל אני הייתי עקשן וגם היה לי אכפת מהזחלים מאז הרבה דברים
כבר לא הזיזו לי.
כשהיינו בחטיבה ניסינו להיות חברים,לצאת כמו שכולם התחילו אבל
זה היה מגוחך ביחוד כשההורים שלנו גילו,אני זוכר שהיא התגלגלה
מצחוק וכל הגוף שלה רעד כשהיא אמרה "עזוב אנחנו כמו אחים מה
הקטע?" ואני החזרתי לה מין חיוך נבוך וגמלוני "כן אה". זה היה
בשלב שעוד האמנתי שהחיוך שלה ינצח את הכל.
לאט לאט משהו התחיל להיות לא בסדר,וזה התחיל בהערות הקטנות
"אני כזאת מכוערת מי ירצה אותי בכלל", ואני כאח מגונן הייתי
ממהר להכחיש ולומר "מה פתאום את נראית נהדר". אבל הגיע השלב
שהיא שמעה אותי בקושי והביטה בי במבט מזוגג ועצוב. והמבט הזה
נותר ככה אבל גופה שהיה מלא וקורן משמחת חיים נעלם לאט לאט
בתואנה של דיאטת חסר חיים והערות עוקצניות ולועגות ששמעה על
גופה.הייתי אז נער גמלוני ולא מצאתי את המילים המתאימות ובין
ריצה לשיעורי אנגלית ולחזרות ללהקה מלמלתי כמה היא יפה ושאני
בטוח שכולם חושבים ככה.  באחת מהשיחות הנפש שהיו לנו אז שאלתי
אותה  מה היא חושבת שיצא מאיתנו עוד כמה שנים והיא חייכה בשקט
ואמרה "אתה אם תפסיק להתביש תמצא לך איזה חתיכה מהממת ותרויח
מיליונים בהייטק" גחכתי לשמע התחזית שלה בלעג "מאיפה הבאת את
זה" צחקתי "אם כבר אני רואה את עצמי מקנא בך כל חיי-אבל
בגאווה!" מה שנותר בזכרוני הוא המבט הריק שתלתה בי ומה שהפטירה
אחרי "או שלא",בשקט מוזר.
אני המשכתי לעקוב אחריה בדאגה,המשכנו להיפגש המון ולדבר על
הכל,והמשפחות שלנו המשיכו לאכול יחד בחגים ולשמור על קשר חם
אבל העובדה שראיתי אותה נעלמת מול עיני והעובדה שחשה כ"כ לא
רצויה הדירו שינה מעיני וכל זאת שהייתי רק בן 16 ולא הבנתי
כלום.
את המילה אנורקסיה הכרתי רק אח"כ,כשאבא שלה סיפר שהם אישפזו
אותה אחרי שהתעלפה כמה פעמים.גם הם לא שמו לב איך היא הלכה
ונעלמה.
זה היה לפני שנה כשכולם האמינו שיש לה סיכוי לצאת משם מהר,אח"כ
הסתבר שיקח לה הרבה זמן לצאת מזה אם בכלל.
השגרה בתיכון המשיכה,יואב שוב נבחר ליו"ר מועצת תלמידים כמו כל
שנה, הלהקה שלנו המשיכה להופיע ולאלתר חזרות פעמיים בשבוע
ואפילו יותר,כל החברה בשכונה המשיכו לשחק כדורסל כל שבת בבוקר
ורק היא איננה. היא בינתיים הייתה מחוברת למכונות ובהתה ביאוש
בחלון ונראתה כמו צל כל יום שעובר. הייתה תקופה טובה יחסית ואז
היא שוב ירדה את הכל,היא החליפה שלושה פסיכולוגים ובאמצע גילתה
כמה נטיות אובדניות אבל התגברה עליהם.
עכשיו המצב שלה השתפר והיא חזרה כבר לשפיות ואכלה,והרופאים
מדברים על סיכוי סביר שהיא תצא משם.מי יודע אמרה לי אמא שלי
אולי גם אתה תשתקם,תחזור ללמוד ויחזור לך החיוך לעינים.
דווקא לא הפסקתי ללמוד המשכתי בשגרה אבל הכל די השתנה לי
פתאום,הפרופורציות שלי השתנו.איך אמר לי שחר "נהיית מבוגר כזה"
אולי זאת ההגדרה אולי קצת הזדקנתי.
הגעתי למחלקה בשעה חמש אחרי הצוהרים מוקדם יחסית לכל הפעמים
ועליתי שוב במדרגות המוכרות.אותו שומר,אותה מחלקה,"שוב בשביל
שגית הא?"חייך אלי השומר "כן"מלמלתי בחיוך חזרה ותהיתי מתי כבר
אלך כמו בנאדם ולא עם הידים ככה תקועות בג'ינס כמו אחד שלא
יודע מה לעשות עם עצמו.
נכנסתי לחדר שלה שהיה שקט תמיד והיא כמו כל פעם בהתה בחלון ועל
ברכיה היה אחד הספרים שהבאתי לה. "קראת הא?" אמרתי כך מבלי
ברכת שלום כמו שתמיד נפגשנו כאילו הנוכחות כבר הייתה מובנת
מאליה.
"כן דווקא ספר טוב"חייכה אלי משהבחינה שנכנסתי. התקרבתי ואחזתי
בידה הרזה "אתה לא מתיאש ממני אף פעם מה?ממשיך לבוא"אמרה פתאום
באיזה הבעת אושר לא מובנת. "שום דבר לא יגרום לי שלא"אמרתי
בטון מתנצל. "למה אתה לא חי את החיים שלך עכשיו,בטח כולם
משחקים כדורסל"המשיכה. "דווקא הם לא" חייכתי "כשתצאי מפה אז
אני אפסיק לבוא וחוצמזה מה את חושבת שאני אשאיר אותך פה
לבד?"הוספתי נבוך. החיוך על פניה גדל וחשבתי שרק בשביל זה היה
שווה לי הכל.
"אני יוצאת מפה בקרוב" אמרה פתאום כששמחה קלושה נשמעת
בקולה,ושמתי לב לבוהק שהיה על מצחה. "מה?את רצינית?"קראתי
בצעקה קצת רמה מדי, "אל תצעק"היסתה אותי.  "עם קצת עזרה זה
יהיה בקרוב ואני אנסה להשתקם בחוץ". "אני בטוח שתצליחי" הוספתי
בהתרגשות שקטה של מי שלא התרגש זה זמן רב.
"גם אני בטוחה,בגללך.כי אכפת לך ממני ויהיה לי הרבה יותר קל
איתך בחוץ" אמרה בשקט. לא ידעתי מה לומר והבטתי בעיניה ובגוון
העמום שנוצר בהן מהשהיה בחדר חסר האור."יש לך עוד דרך ארוכה עד
ליציאה?"שאלתי עיני מביטות בעיניה "כן" ענתה ולקולה חזר הגוון
הילדותי החפוז שהיה לה בגיל 14 כשעדיין הייתה מהילדות הקטנות
וקלות הדעת, זה היה השלב שגם אני עוד הייתי כזה, ומי חשב שנמצא
את עצמינו כבדים כל כך כעבור כמה שנים.
היופי הנערי שלה עדיין נשאר כמו שגילית כל יום רביעי ועיניה
חולמניות ומקסימות גילו לי למה חזרתי כל יום רביעי למרות הכל.
ידי חזרה אל ידה ולפתה אותה בחוזקה של היכרות מעבר למילים
ולא נותר בי כלום חוץ מאותו מגע רגעי ומבט עיניה כשירד ערב על
העולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעתם?


מאה גרם סלוגן
מכיל כשישים
וחמש קלוריות.



- אחת, דיאטנית
בפנסיה


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/3/03 15:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אפרת רר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה