אין לי הרבה; קישקושים, יומן, פוטנציאל בלתי ממומש.

במותי תלו את ציוריי על חורבות בית הרוס, שכל חיי היו תלויות
בבית כזה, ולאחר מותי, שם ישארו.

את יומני שרפו, פזרו את אפרו בים, כאילו היה אפר גופתי שלי.
בנמל יפו אולי, או עכו, נמל זנוח ומיוזע, מלא פועלים גסים, כפי
שהיה גופי בימי חיי.

את הפוטנציאל שלי, הזכירו מדי פעם בשיחות סלון על הא ודא.
הזכירוהו כאישיות פוליטית שהייתה נעלה ונשגבת, והנה הושחטה,
וסר חינה.

על מצבתי- אל תחרטו "בטרם זמנה מתה", שאם אמות, לפחות מוות זה
ארצה שיהיה בזמנו. ארצה לדעת שדבר אחד בחיי עשיתי בפקודתו
המדוייקת של הזמן.

ונשקו בשמי אנשים שאהבתי ולא העזתי לנשק.
חבקו בשמי אנשים ששנאתי ולא העזתי לאהוב.

וחפשו, למעני, שלחו ספינת מחקר, עם מגלן, וקולומבוס וקפטן נמו.
ספינה מלאה מלומדים רמי שם, שיתורו בכל האוקיאנוסים והמדבריות
אחר אדם שאהב אותי.

ואם תטבע הספינה בחול חדלו מלחפש.

שהרי חדלתי גם אני.