פעם, כשהייתי ילדה, אמר לי מישהו שלכל דבר רע אפשר להתרגל.
הסתכלתי עליו בעיניים גדולות, ולא הבנתי על מה הוא מדבר. הרצתי
במוחי מיליון סיטואציות שלעולם לא אצליח להתרגל אליהן. היום
אני יודעת שטעיתי. לכל דבר רע אפשר להתרגל, אם הוא מגיע במנות
קטנות מספיק.

כשהייתי קטנה, לימדו אותי לא להיעלב. לימדו אותי שאם ילד בגן
מציק לי, או קורא לי "טיפשה"- זה לא אומר שאני טיפשה... אמרו
לי שאם לא אתייחס אליו, הוא יפסיק. אחר-כך, כיוון שלמדתי
שמילים הן לא דבר שאמור לפגוע, הרשתי לעצמי לקלל בחזרה. אני
זוכרת שבגיל 4 הגעתי הביתה ושאלתי את אמא "מה זה בן-זונה"?
למדתי שזונה זאת קללה, עוד לפני שידעתי מה פירוש המילה. בכיתה
א', כבר קראנו לילדים "הומואים". אני זוכרת שהבטתי בתדהמה
בחבר-לכיתה, ששאל אותי אם אני יודעת מה זה הומו. היה לי כל-כך
ברור שזאת קללה, שאפילו לא טרחתי להבין את פירושה.  כבר בגיל
צעיר, למדתי שניסיון להעליב עובר דרך המיניות של אדם (או של
אמו...). התרגלתי.
בגיל 13.5, הפגנתי לראשונה בצומת. כשנהגים קראו לי זונה-
חייכתי אליהם חיוך סתמי. לא נעלבתי, כי "זה לא אומר שאת טיפשה,
זה אומר שהם טיפשים". כשנהגים הציעו לקחת את הטלפון שלי יחד עם
הפלאייר, שאלו אם התמונה שלי נמצאת על הסטיקר, הציעו לקחת אותי
לים, או סתם פטרו אותי ב"מה כוסית כמוך עושה כאן?"- ניסיתי
להרגיש מוחמאת. לא נהניתי מהאמירות האלה, אבל הנחתי שזאת דרכם
של אנשים להחמיא לי. התרגלתי.
פתאום, בגיל 17, הבנתי שאני אמורה להיפגע. פתאום, רק כשראיתי
כמה נשים אחרות נפגעות מהאמירות הללו, רק אז הבנתי כמה הן
חמורות. פתאום נוצר אצלי הקישור בין הנהג שמציע לזיין אותי
(ומתאר בדיוק מה יבצע בי ואיך) לבין הגבר שאונס את אשתו. פתאום
הצלחתי למתוח קו ישר בין "זונות, שנבוא אליכן או שתבואו
אלינו?" שצעקו לנו, לבין סרטים פורנוגרפיים ומועדוני חשפנות.
אבל עדיין לא הצלחתי להיפגע באופן אישי.
למדתי לחיות עם האלימות הזאת. לאט-לאט, במשך רוב שנותיי,
הנחילו לי אותה- בגן, בבית-הספר, ברחוב. התרגלתי לכך שאנשים
זרים קוראים לי "זונה", שהתייחסות רצינית אני לא אקבל בהפגנה,
אבל כל עובר-אורח מזדמן יקח לעצמו את הזכות להגיב על איך שאני
נראית. ויש כאלה שינסו גם לגעת. לכל דבר רע אפשר, כנראה,
להתרגל.

היום אני מנסה לעבור את התהליך ההפוך, ללמד את עצמי להיות
רגישה יותר. לאט לאט אני מקלפת מעליי את הקליפה שיצרתי במהלך
השנים. פתאום שמתי לב שעברתי לעמוד בצד הצומת. בתור ילדה הייתי
עוברת בין המכוניות, מחלקת פלאיירים. אחר-כך נעמדתי על
אי-תנועה, במרכז הצומת. ודווקא היום, כשאני עומדת בצד, אני
מרגישה חשופה. אני לומדת בחזרה כיצד להיעלב, איך לפחד, איך
לבכות. החלטתי לא להתרגל לדברים רעים- כי רק אז אוכל להיות
עירנית מספיק, ולנסות לשנות.