זה היה יום גשום. יום גשום עם רוחות עזות והמון המון הפסקות
חשמל. הם נפגשו בכל זאת. הוא הגיע אליה רטוב מכף רגל ועד ראש,
היא קיבלה אותו בחיוך מתוק ושוקו חם, בדיוק איך שהוא אוהב. הם
נפגשו לעשות עבודה בהסטוריה שנחתה עליהם ביתר פתאומיות. לא, הם
לא היו זוג. הם היום הדבר הכי קרוב לזה. את העבודה הם נאלצו
לעשות (רומנטי עד כמה שזה יכול להראות) לאור נרות. וזה השלב בו
הם ניגשים לעבודה, מתחילים לצחוק או לריב ואז הכל נגמר
בנשיקה.
זבל נעורי טיפוסי. זבל סרטים אמריקאים. זבל שנמצא בכל מקום חוץ
מבעולם האמיתי. בדיוק סוג הזבל שאם היה מתממש היה הופך את היום
הזה אצל כל נערה פנוייה למושלם. אבל השלמות הזאת תהיה חלקית
בלבד. מסיבה אחת פשוטה, השלמות הזאת תהיה נכונה לאותו ערב/יום/
אפילו שבוע ואז היא תגמר.
ואחרי שהיא תגמר היא תהפוך לשעה/ערב/יום/ אפילו שבוע של עצב,
של דכאון, של כל דבר אחר חוץ מטוב. וכשישאלו אותה בתקופה הזאת
וקצת אחרי איך היא מרגישה, היא תאלץ לחייך, לנשום עמוק עמוק
ולומר שהכל בסדר. נו כמובן שהכל בסדר. איך לא? ואותה נערה
תמשיך הלאה עם זכרון צורם שמשהו לא בסדר, לא בסדר בה. כי הרי,
אם הכל היה בסדר בה, היא לא הייתה צריכה להעמיד פנים והכי חשוב
לא היה לה צורך להביט בו בכאב כשהוא פתאום אחרי יומיים מחבק
מישהי, או מתעלם ממנה, או אומר לה שהולך לו חרא עם בנות
(כשבעצם הוא מושלם בעינייה). ואז יום אחד הוא פשוט יצא לה
מהחיים. השיחות בהפסקות יהפכו להיי מזדמן או אפילו לא זה. וכך
היא תפגוש מישהו חדש והמעגל יחזור על עצמו. רק שבכל פעם שהוא
יגיע לסוף, הרגש שמשהו לא בסדר בה יתעצם. ובשלב מסויים ימאס לה
והיא תחליט להפסיק את הכל בדרך שלא כולם יאהבו.