אני לא מאמינה איך. איך יכולתי לפול שוב לגוב האריות כשאני
יודעת ששביל האבנים הצהובות מוביל למקום אחד, לכאב. אתה אומר
לי לא להרגיש חרא עם עצמי, אתה אומר לי שאני חכמה, אבל אני לא,
אני כן מרגישה נורא, אני מרגישה זבל!
סימן השאלה הזה עליו אני עומדת מטלטל ורועד אבל אני לא יודעת
לאן לפול. אולי אתה יודע? האם הנקודה אליה אני שואפת להגיע
טובה, רעה או סתם עוד חלק מסימן שאלה נוסף?
אני מבינה שאתה מבולבל, שמעתי את כל הסיפור ואני מבינה, באמת.
אבל למה אתה לא נותן לזמן לעשות את הדברים?
אין לי זכות להאשים אותך, אתה ישר איתי לאורך כל הדרך. אתה
פועל לפי המצפון שלך. אתה פועל נכון. סוף סוף מישהו קצת יותר
אמיתי איתי, תודה. אבל אני עדיין לא מאמינה שמישהו יכול לאהוב
אותי, אני עדיין מאמינה שאני אפס. אני עדיין חושבת שסופי
בתאונת דרכים, בת 30, רווקה, בתולה, עם דירה שכורה בת''א. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.