"אל תדאג, אני חושבת עליך, אבל שוכבת עם כולם..."

לכתוב, לכתוב, לכתוב, לכתוב.
אומרים (ואולי זה מסרט מפגר) שקודם כותבים, בלי לחשוב, ואחר כך
זה בא.
מונולוג ספוג ברחמים עצמיים, בקריאה נואשת לעזרה, ושקרים. המון
שקרים.
ומסכת צביעות אחת גדולה ומגעילה.
אפילו עכשיו. כי אין לי בטחון, באף אחד ובשום דבר.
וכל הקלישאות שבעולם נכונות, וכל הפחד, והפגיעות והכאב. אני
פאתטית אפילו בעיניי עצמי.

שונאת.
אותה, כי זה הכל באשמתה. כי כל השמות שבעולם לא יספיקו.
ארוגנטית, אנטיפטית, סוציופטית, קנאית, מגעילה. יש לי את הגנים
שלה.
הדת שלה. המהות שלה. כל כך טיפשה, היא לא מבינה שומדבר. כלום.
אבל ציות עיוור יש לה בכמויות. וכוח לכפות את הכל עליי, רק
עליי.
תמיד עוצרת אותי, תמיד מכשילה. ואני רוצה לצרוח "אבל אני הבת
שלך!!!!!!!!! הבת שלך!!!!!" וולא אכפת לה.
לא אכפת לה מה אני רוצה, היא מנסה לחיות חיים שאולי לא היו לה.
והיא לא הגיעה לשום מקום בזכות עצמה, ועכשיו, כשהיא נמצאת
בעמדת שליטה, בכוח לא לה - היא מתעמרת.
והוא? הוא חלש אופי. לא בבית אף פעם, לפעמים גם לא בארץ. בורח,
קונה מתנות. דתי מההרגל. גולש באתרי פורנו ולא חכם מספיק לכסות
עקבות, אז אני, הילדה הקטנה, צריכה לדעת.
שיתגרשו.
עוד סיפור בנאלי על משפחה מתפוררת.

עם מוזיקה בפול ווליום באוזניים. לא רוצה לשמוע אותה. שוב
צורחת, מקללת, מרכלת.
זה לא מגיע לי.
נמאס לי, ואין לי אומץ.
מסתובבת בעיר, חצי הזויה, עם 50 כדורים בתיק - ואין לי אומץ.
וכל כך רציתי.
וכואב לי כשהסכין חותכת. אז אין לי אומץ.
אז אני חיה.
והספירה לאחור מתחילה.
אין לי חבר, אין לי אהבה. מפשלת בהכל.
גם לא תהיה, אז מה הטעם להמשיך?
ואני רוצה לדעת הכל, להספיק, להיות מפורסמת ואהובה ועשירה
וחכמה ונערצת.
ואם אני לא אספיק, אז למה לנסות. אין טעם לדחות את הקץ ולהפוך
לצל של עצמי, כמו סבתא שלי. יצור פאתטי עם קשר קלוש לחיים.
אני. היא.
ואיך למות?
בכדורים.
בתליה.
לזעזע או למות בלי כאב.
מתלבטת.
זה כל מה שאני מתכננת.
לא רוצה משפחה, לא בעל, לא ילדים, לא כלום.
רק כמה חברים שיעזרו לי לשרוד בנתיים, עד בא העת.
שתבוא כבר.

מרד נעורים.