בין כל האנשים שמסביב, כל אחד עם סל עמוס במצרכים, ירקות,
פירות - גם אני עברתי בפרוזדורי השוק הצרים, מריח שילוב מרענן
של טעמים:  חריף ומתוק, מר, חמוץ ומלוח, שרק יכולתי לדמיין את
שפתיי מאשרות את הטעם שעלה בדמיוני.
בעגלת השוק שלי כבר היו תפוחי האדמה, הקישואים והגזר -
המרכיבים העיקריים במרק הירקות שתיכננתי להכין.
מוכר הדגים קידם אותי בברכה ושאל: "כרגיל?". כמי שמעולם לא היה
אצלו, הבנתי שהוא מבלבל אותי עם לקוח ותיק שלו. אמרתי:
"כרגיל".
נהנה מהספונטניות הפתאומית שנחתה עליי, גיליתי איך דגי המושט
והלוקוס מונחים בנייר עטיפה, שרק אתמול עוד דן בעניינים
אקטואליים כמו מלחמת המפרץ, ועתה הוא לא יותר מתכריכי גווית
דג.
בדרך עוד הספקתי לעבור בדוכן עשבי התיבול, קוטף לי שורשי
פטרוזיליה ושמיר, כוסברה ובזיליקום. אצל הקצב זכיתי בנתחי עוף
יפים מאוד, שניראו לי כמי שעשויים לשוות טעם גן עדן למרק
הירקות שלי, שתוך שלוש שעות יירד מהאש, חם, מהביל וטרי, מוכן
לגלוש ישירות לגרון, ולחמם את הגוף ביום חורף שיגרתי.
חלפו עשר דקות לכל היותר מאז נכנסתי לבית, וכבר הסינר היה עטוי
על גופי. חותך לפרוסות את הבצל והשום, ומניח אותם בסיר עמוק,
שזרזיפי האש כבר שוטפים את קרקעיתו.
כל הירקות כבר עשו את דרכם אל תוך הסיר, ורחש בעבוע נשמע
באויר.
הריחות היו דומים במפתיע לטעם שכרון החושים שנדמה ועלה על
שפתיי, בעודי צועד בשוק העירוני.
באותה עת עשו הדגים את שנתם בתוך התנור שלי. החום עשה בקשקשיהם
חלודה, והירקות שנחתכו לידם, כבר הטעימו לעצמם מראה מגרה.
פרשתי מפה כחולה וזוהרת על השולחן. לידו אסופים שמונה כיסאות.
הכלים רק נקנו לפני שבוע, והיתה להם זו הופעת בכורה. בקבוקי
הבירה הונחו במרכז השולחן, ואני התחלתי סופר את הדקות, עד
שהדגים יוכלו לצאת אל השולחן.
השעון צילצל. הורדתי את המרק מהאש ומזגתי לצלחת. סגרתי גם את
חום התנור. תוך עשרים דקות, אולי עשרים וחמש, כל הארוחה הדשנה
הזו כבר הייתה מאחוריי.
ערימ הכלים בכיור עמדה בעליבותה, מחכה שאעשה בה קסמים עם
ספוגית וסבון. חלפתי על פניה מבלי להניד עפעף. נשכבתי על ביטני
במיטת חדר השינה, כשהשמיכה מתחתיי, והתחלתי גוהר מעליה. אחרי
שלוש דקות התרוקנתי כולי, שוכב ומתחתיי סילוני הזרע. נרדמתי.