סיפרתי לו אתמול. הוא שתק.
שאלתי אותו "לא אכפת לך?" "בטח שאכפת לי, זה לא רק את עשית את
זה..." ובטח שלא רק אני עשיתי את זה, מטומטם , אבל תענה... "מה
עושים עכשיו... זה מאוחר מדי בשביל...."

אמא שלי נכנסה לחדר בדיוק כשפרצתי בבכי.
היא שואלת:"מלאכית קטנה שלי, מה קרה לך? תדברי איתי..." אבל
מרוב כל הפעמים שהיא נסתה לדבר רק בכדי להשיג איזה הישג של
לגרום לי להפתח אליה, כי בכל זאת - הפסיכולוגית שבה לא התקרבה
לדבר הכי קרוב, אז כבר פיתחתי חסינות שכשהיא נכנסת אני שותקת.
ויש חומה שמפרידה, והיא יודעת שהיא לעולם לא תצליח לפרוץ אותה,
כי היא לא מספיק כנה...

עבר חודש

עבר חודש

הוא כבר התנתק. הוא חזר לימים קדמונים שבהם לא היו טלפונים
וברגע שמשהו מצלצל לידו, זה כאילו זה לא קיים, הוא לא יודע כבר
ללחוץ על הכפתור הירוק, זה קשה לו מדי.
ואז יום אחד התקשרתי מפלאפון אחר והוא ענה, "איזה בן זונה!"
צעקתי עליו כל כך חזק עד שהוא התחיל לבכות, חשב שזה יעשה עלי
איזה רושם, כשבינתייים אני זאת שהייתי צריכה לבכות לאמא, לאבא,
ולכל הבית ספר המזדיין שעכשיו כבר לא רואה אותי אני, אלא "זאת
שנכנסה להריון בגיל 15", ושכחה לעשות הפלה.

ועכשיו אני כותבת, עם תינוק בין הידיים מקווה שהמנייאק יסתכל
ואולי יפקח עין, ויחזור. הוא עדיין יכול לעזור....