בשוליים, רק בשוליים אפשר לאסוף אותי.
כמו שהבוקר מתחיל, הלילה נגמר, השכרון אפלולי כמעט מונוליתי.
בכל פעם מחדש, המילים מדוברות בי מגרונם של אחרים, השונות
הסטטיסטית של המגע כמעט ואינה.
זו יכולה להיות ערגה סתמית שחוזרת ונשנת כמו שטף חוזר, אני
מתירה את האפידרמוס שלי חשוף למגע שטחי.
בעדנה, אני מביטה בפרפורי הגסיסה של חורף גווע, פרודצורת האביב
מנויילנת עכשיו, נאטמת בחדרים, נבקעת מתוך ערכות המגן ונצרבת
בעור.

מקועקעת לבלוב ופריחה אדומה, אני מתמסרת לדיו שמחלחל בי מבעד
לתאים השקופים, מתמוסס בי באיטיות מענגת, בזרמים הידרולים
כחולים.
הדופק שלי סדיר, לרוב משתדלת שלא לגלות סימנים של חולשה
וממשיכה לשדר אותות בהצפנה. נקודות וקווים, ריבוע סוגר מעגל,
או מעגל סוגר ריבוע? או שיש כאן עניין למשולש חוסם מעגל?

על חודה של זווית, אני נועצת רגל אחת של המחוגה ובשנייה משרטטת
עיגול, העיגול שלי מפרכס מעבר לעיקוליו המשורטטים.
ההתרסה שלו נוגעת לליבי, אז אני מוסיפה לו קרניים ארוכות,
מצופפת קווים, כאלה שיצליחו לגעת בי, לנסוך בי תחושה של
חמימות.

אולי.

גן העדן שלי קיים רק באיזור הסכנה, הפלרטוט עם הלא נודע, הרע
האפשרי שניתן כמעט למימוש. איזור הטראומה, הוא גיהנום אחר, אין
בו לא אש וגם לא גחלים לוחשות, אפילו בעל זבוב לא קיים בגיהנום
שלי, רק חווית האסור והמתיקות הכואבת.

שלילת השלילה בסיכומו של דבר מחייבת, הגיון מתמטי צרוף לעיתים
הופך אותי לאיגיונית בעליל.
במתכונת שכזו, אני רוצה למשל, שתשרטט אותי בלילה, שרועה על
בטני, פרושה כקלף, שתכתוב באצבע עירומה על גבי, מילים, תלי
תילים של מילים.

האנטומיה במצב כזה, היא שולית ובלתי מחייבת, כמו הרוח שמרעידה
עכשיו את עץ הצפצפה שנשקף מבעד לחלוני וממש כמו מהלכי המשחק
שלך, שאינם צפויים לי עוד, שגורמים לי לפרכס בדיוק כמו העיגול
שלי, מהר ובהתרסה.