"אני רוצה למות", צעקתי.
אף אחד לא באמת יודע מה אני עוברת בפנים.
שלפעמים בא לי ממש לצרוח, לכבות עלי סיגריות או לחתוך לי את
הורידים, ממש להכאיב לעצמי.
הם רוצים שאשאר קטנה, נמאס להם שאני יוצאת ומבלה, נמאס להם
שאני מתנהגת כמו גדולה, נמאס להם לקבל את העובדה שאני לא
מתנהגת ועושה מה שהם דורשים, ומפנטזת על אופנועים.
"מה מפריע לכם שאני יוצאת?". "גם ככה מחר יש חופש!".
"אמרתי לא. לא זה לא, סופי!" היא אמרה לי בטון שממש לא הפחיד
או איים עליי,למרות המאמץ.
שתי דקות אחרי זה טרקתי את הדלת, כמו פעם, נשכבתי על הרצפה
ובכיתי על השטיח, מתה לצרוח, להגיד להם שזה החיים שלי ושזה לא
טוב לי מה שהם עושים.
אני שונאת הוראות, ובמיוחד שעת עוצר מזדיין שתקועה בלי קשר, כי
זה לא תלויי בגיל, 17, 18, הכל באותו טווח התבגרות.

פעם חשבתי שכבר יצאנו מהסיטואציה הזאת, שאמא כבר לא פרימיטיבית
ואגואיסטית ושאבא לא מצדד רק בה יותר.
כנראה שטעיתי.
בעיניהם אני תמיד אשאר קטנה. לא משנה מה.