כל התמונות בחדר המאורך היו מושלמות. לא נותרה אפילו משיחת
מכחול אחת אפשרית שלא הייתה הורסת את האיזון המושלם שיצר האיש.
והיו אלו שחשבו שזו אירוניה מופלאה, שאיש כעור כל-כך מוציא
מבין ידיו תמונות שכאלו, וייתכן שצדקו. אבל מחשבותיהם לא שינו
לו הרבה, היו אלו אותם אנשים שלא עצרו כדי להתמקד. להביט מעבר,
ובין משיחות המכחול.

כבר שישה חודשים שהמכחולים בחדר הזה נותרו יבשים. הוא לא עזב
את החדר. נשים צעירות, עגולות תווים וסמוקות לחיים, הציעו עצמן
כמודל. נערים יפים לעין. אך איש מהם לא הצית בו רעיון או
אפשרות. כשהיו עומדים מבקריו מול שורות הציורים ומבטאים את
מחשבותיהם, תמיד היה גאה בשתיקה בידיעה שלא הבינו כלל מה צייר
שם. גבעה לא הייתה תמיד גבעה. זרוע מושטת תמיד הובילה למשהו
אחר. אך המטבעות החליפו ידיים. גם אנשים מכוערים צריכים
לאכול.

ועכשיו, כבר שישה חודשים. אף רעיון. הוא העמיד כנים משיש
ועליהם פירות, חפצי נוי, כלים משונים. אך כולם נותרו בעיניו
כפי שהיו: חפצים מתים. נעלמה ממנו הדרך להניע אותם בתמונות.
הכוח ששכן במוחו מאז שהיה ילד, נותן לו תמונה רחבה בהרבה
כשאנשים ניסו לתאר דברים, מאפשר לו ליצור מה שהוא צעד אחד מעבר
לציור. מאגר היצירות החל לאזול, הוא החל נפרד מתמונות שמעולם
לא חשב שיוכל. רגעים אותם לא רצה מעולם לחלוק לאיש היו עתה
תלויים בחדריהם של אנשים, שלא עצרו מעולם כדי לחשוב מה עוד
עלול להסתתר בין הקווים. הוא חש כסנאי מפוחד, כלוא שלג, המבין
לראשונה כי ייתכן ולא ליקט די אגוזים לחורף.

אז הוא ניסה לצייר תפוחים שהם רק תפוחים, נערים שהם נערים,
שקיעות שאינן דבר פרט שקיעות. אך משיחות המכחול נפסקו באמצע
וכאב חד תקף את מרכז ראשו. כמו עוורון פתאומי או מכת שמש, מצחו
בער. הוא לא יכל להמשיך. עוברי אורח אקראיים מחוץ לדלתו שמעו
לא אחת את מטח הקללות, או צליל נפץ כלים. אך אלו היו רגעים
קלים; איש לא שמע את השעות הארוכות בהן היה יושב מעל עוד
תמונה, מקונן ומגן עליה בגופו, יודע שבקרוב ייאלץ לוותר גם על
זאת. הוא ייחל למוות.

כשהכול משתנה זה קורה בבת אחת. ובשקט.

השמש טוותה קורים זהובים, להטליא על קיצן של השעות הכהות והוא
עמד, נטול שינה, ליד חלונו, מביט אל הגיא שהתפרס רחוק מטה.
אשפת העיר נראתה כשלוחה לא טבעית של הגבעות, ונשים צעירות עם
פחים ריקים שבו אל ביתן. מרחוק נשמעו פעמוני התפילה וילדים
צעירים עשו את דרכם לבית ספר. כל אנשי הלילה, סוחרי הגוף
ומוכרי התענוגות, נסוגו לפינות חשוכות למשך היום. יודעים
שהלילה יבוא. רועה צעיר מוביל עשר כבשים משך את תשומת ליבו
כשהעולם נטה על צידו.

רגע אחד היו הכבשים נעות, ובכל פעם שהצליף הנער באוויר במקלו,
משנות מבנה ופועות. רגע אחרי היו דוממות. הוא המשיך להביט
בתמונה שנוצרה מולו.

הדברים קרו ההפך, כמו מצידה השני של אותה אבן. הדברים המתים
תמיד חיו בתוך ראשו ועתה, נדמה כאילו קפאו מולו החיים. בראשו
הן נעו, כתמי פרווה נעים על המרבדים הירוקים המנוקדים בצהוב
וכתום, הרוח הניעה את שער הנער והכול היה בחיים. אך במציאות,
דבר לא נע, גם לא הרוח.

הוא לא עצר לחשוב על ההגיון המעורב בדבר. הרי תמיד ראה דברים
אחרת משאר האנשים, צחק בקטעים עצובים, מצא אמת בגרעינם של כל
השקרים. ועכשיו, בייאושו, נמצא לו פתרון. ייתכן וכל זה משחק של
התודעה, חשב, אך ידע שאין זה משנה לו. תמונה שוב נעה במוחו,
דבר שפירושו מבחינתו חיים. המכחולים שוב היו רטובים.

עד אחר הצהריים היה כל תו מהתמונה בראשו חרוט בצבע על גבי
גליון בד גדול וכשהביט שוב מהחלון לא הופתע לגלות שאין שם דבר.
לא כבשים ולא נער. וכיצד יוכלו להיות שם, לו היו עסוקות במרעה
העשב על הכן שמולו? הוא לא הופתע גם כשפתח את הדלת וראה את
אותו רחוב מהבוקר, קפוא. ממתין ומחכה לו.

הוא צייר בדייקנות את חיוכיהם הטובים והרעים של האנשים, לא
מוסיף ולא ממעיט מקשיחות או רוך זוויות הפה, לא מוריד או מפאר
את יופיים. הפירות הרקובים נוספו אל הטריים, בלי הפרדה. נשים
צעירות וזקנות וגברים שאהבו ושנאו וילדים, שרצו או נפלו והיה
או לא היה להם מי שינשק את הפצעים. חיות גדולות וקטנות ועופות
וכל המפלצות, דברים מושלמים או פגומים לגמרי. מים או אש ופחד
גדול ותקווה. עכברים או יונים או שירי שלום ומכונות מלחמה. ואם
היו אלה קירות לבנים של בתים גדולים או קופסאות בהם חיו אנשים,
אם היו אלה רגעים מושלמים או אימות מוחלטות, הוא ראה את הכול.
וכשנגמרו הדפים, החל לצייר על קירות. הספקנים יאמרו שהיה זה
בית קטן, אך הוא לא עצר למדוד, לא הפסיק את השטף גם לא לשנייה.
וזה עבד. כל ענן שחור, כל ענן לבן מצא לו פינה.

הוא עבד שישה ימים.

וכשלא נותרו עוד דברים להכיל בציורו, עצר והביט מהצד. על
קירותיו הלילה התחלף ליום וילדים פחדו מדברים שיגדלו יום אחד
לצחוק להם. השמש ואחותה הכהה ניצחו ושקעו לחילופין, כל תריסר
שעות לערך, מבלי שאיש יזכור מדוע בכלל החלה ביניהן המריבה.
ושם, בציור, היה חדר מאורך, מלא תמונות מושלמות. ודפים חלקים.
ומכחולים יבשים. ולא היה איש שיצייר עוד תמונות.

הוא מעולם לא הבין איך זה אירע, אך היו על הקירות אנשים
שהרגישו בשינויים, והחלו לספר את הסיפור, למרות שאיש מהם לא
תיאר את האמת כולה, והחלו להמציא אגדות ושירים. כל-כך הרבה
ספרים יפים ועבים. הם קראו לו בשמות שונים, ונלחמו ביניהם על
הזכות לאהוב אותו. הם קראו לו לבוא. ילדים ביקשו ממנו משאלות
לפני השינה והסוחרים מכרו דברים בשמו. ואנשים קנו הכול, רק
בשביל האפשרות, שהוא יניף את מכחולו ויצייר את חייהם מחדש, כפי
שתמיד חלמו. אך הוא נותר בעקשנות מכעיסה בשלו. לא עושה שימוש
בכתם הכעור, הלבן, האחרון שהותיר על קירו.