על דנה עברה תקופה קשה, היא בכתה כל יום, כל היום.
היא התנתקה מהכל, מכולם. במשך חודשים היא הגיעה מבי"הס אחרי
יום שלם של בהייה בתקרה כדי שהדמעות לא ייצאו, מתחברת ליוזר
"ניקול" ומנתנקת מהמציאות אל אותה ניקול, אותה ניקול שאסף
מבקש, מתחנן לראות. משאסף מספר לה הכל.
יום אחד דנה החליטה קצת לצאת מהבית, וללכת לחברה שלה, למיה.
שם השתכרה מחצי בקבוק וודקה, ואחרי 3 חודשים שלא דיברו, החליטה
לצלצל לאסף. ממספר חסוי אומנם, אך לא חשבה על לשנות את קולה.
במשך כל השיחה דנה טענה שהיא ניקול, וניסתה לדובב את אסף לדבר
איתה, אולי סתם לשמוע את קולו.

חודש אח"כ, דנה נסעה לידיד טוב שלה, וישנה אצלו אחרי מסיבה.
שם שוב השתכרה, והתנשקה עם אותו ידיד עד אור הבוקר...
כשחזרה הביתה, בזמן שחלצה נעליים, עבר במוחה השם אסף.
היא גיחכה בזלזול, ונכנסה לביתה.

וואו! סופסוף.
הוצאתי את הסיפור המלא, הגרסא המלאה, עליו, על אסף.
נכון שסיפרתי את הסיפור בגוף שלישי, אך הסיפור הוא עליי.
דיברתי על "דנה" כ"היא" כי הילדה בסיפור היא אני, אבל לא מי
שאני כיום. אני היום בן אדם יותר בוגר, שמבין שהייתי כלי משחק
בשבילו, שהייתי האגו טריפ שלו... השיחה בפסח הייתה רק בשביל
לשמוע אותי מתחננת, במסיבת הסיום אני היום יכולה לראות את
הזלזול שלו, ולראות כמה שהוא לא קנה את הסיפור הזוייף שלי. אני
רואה כמה שהייתי תמימה, ורדפתי אחריו. ואיך לעזאזל לקחו לי 9
חודשים להבין את כל זה.
9 חודשים שעשיתי מעצמי צחוק, שרדפתי. 9 חודשים של בכי, של
דכאונות, של רצון בלתי נפסק לחתוך את הוורידים.