התחלנו ללכת לבית כנסת. אכן כן! בית כנסת! אני וכל המשפחה
שלי.
אל תיבהלו - זו התגובה הראשונית של כולם.
זה לא בית כנסת רגיל, בית הכנסת שאתם חושבים עליו.
נראה לכם שאני, אני, אלך לבית כנסת אורתודוכסי? אני, שלא
מסוגלת להיות כפופה לחוקים חסרי הטעם האלה? אני, שלא יכולה
לסבול את המחשבה שאני ושאר בנות מיני נהיה מופרדות מהמין השני,
החזק כביכול?
אנחנו גילינו את התנועה הקונסרבטיבית. הקהילה הקונסרבטיבית
בישוב שלנו.

למי שלא מכיר את הזרמים השונים ביהדות, אני אוסיף ואפרט שהזרם
הקונסרבטיבי זה זרם הרבה יותר מתון וליברלי מהזרם האורתודוכסי
(הדוסים, בשפה מדוברת). הקונסרבטיבים מאמינים בשיוויון מוחלט
בין נשים לגברים (יש נשים רבניות ונשים יכולות לעלות לתורה),
הקונסרבטיבים לא מתפללים כל יום (לפחות לא כולם) ומותר אפילו
לבוא במכנסיים לבית הכנסת.

gasp

אפילו התפילות הן לא בדיוק תפילות, אלא שירים. מכניסים את כל
התפילות למין תבנית של מזמור שכזה, שיר מדבק שכיף לשיר אותו גם
אחרי התפילה.

אז מה כל-כך כיף בללכת לבית הכנסת? למה שמישהי כמוני תלך לבית
כנסת? למה, אני באמת מאמינה שיש שם משהו למעלה?
אם להגיד לכם את האמת, אז כן! לא חשבתי שהאמנתי, אבל בזמן
האחרון מצאתי את עצמי יותר ויותר מתפללת למשהו הזה, מייחלת
שהוא (או זה) ימצא תשובה ופתרון לכל בעיותיי ויגאל אותי
מהצרות.
אני לא חושבת שהאלוהים שלי הוא כמו האלוהים שלכם. לי יש אלוהים
מיוחד, שלי פרטי. אולי לכל אחד יש את האלוהים שלו? יכול להיות
כזה דבר? אני לא יודעת. אבל אני מאמינה שלי יש את האלוהים
האישי שלי, שיושב בו זמנית למעלה (מפקד על העולם) וגם אצלי בלב
(מקשיב לבקשות שלי ומנסה למלא אותן).
אלוהים שלי תמיד מקשיב לי כשאני צריכה אותו. והקאטץ' הוא שאני
לא צריכה לעשות את כל הדברים המוזרים ואף המפחידים האלה כדי
למצוא חן בעיניו, כי הוא לא חושב שהוא יותר טוב מכולם. להפך -
הוא מאוד אנושי ומאוד הומני ומאמין בשיוויון. בגלל זה, אני לא
צריכה להיות כמו כל החרדים מבני ברק בשביל שהוא יעזור לי. מי
צריך את זה?

טוב, קצת סטיתי מהנושא... נחזור לעניין הקהילה. למה התחלנו
ללכת לשם בכלל?
למשפחה שלי מעולם לא היה שום קשר לדת, מלבד העובדה שלאחרונה בת
דודתו של אבא שלי חזרה בתשובה והתחתנה עם איזה דוס מסריח
מירושלים. לכו תבינו אנשים...
גם בתקופה שגרנו בארה"ב, כשהייתי יותר קטנה, אמא שלי לימדה
עברית בביה"ס היהודי בעיר שלנו, ואנחנו הילדים הלכנו לקייטנה
היהודית כל קיץ. שם, כל בוקר מגיעים ויש תפילה. להזכירכם,
בארה"ב רוב היהודים הם קונסרבטיבים, ולכן - גם שם התפילות היו
שירים. מהקייטנה הזו יש לי רק חוויות טובות, ואני עוד זוכרת את
כל השירים. אח, הימים הטובים...

בקיצור, איך הגענו לדת למרות שלא היה לנו שום קשר אליה לפני
כן?
אח שלי חוגג השנה בר מצווה.

(מזל טוב)

תודה.
המשפחה שלי החליטה לערוך את העלייה לתורה בבית הכנסת
הקונסרבטיבי אצלנו בישוב, ועקב החלטה זו נאלצנו ללכת "לבדוק את
השטח". כלומר, הלכנו לתפילת ניסיון ביום שישי ב- 18:00 בערב.

אם להיות כנה, זה באמת הטריד אותי בהתחלה. לא התחשק לי לקום
ממקום מרבצי הנוח מול המחשב בשביל להתקלח וללכת לשבת שעתיים
בבית כנסת קטן ומחניק, לשמוע את הש"ץ (אפילו לא ידעתי שככה
קוראים לו) מקריא מהסידור (עוד פעם זה קורה לי, ראיתם?)
ולהשתעמם. למי יש כוח לזה?
אבל כיוון שאנחנו משפחה משפחתית שכזו (ע"ע משפחת בריידי),
הוכרחתי להצטרף לכולם "בשביל שנהיה כולנו יחד". נו, טוב.
הלכתי.

בהתחלה, היה לי נורא לא נוח. אמנם לא כמו בבית כנסת
אורתודוכסי, ששם לא נראה לי שאפילו הדתיים האדוקים מרגישים
בנוח, אבל בכל זאת הרגשתי שכולם מסתכלים עליי קצת מוזר, כאילו
אני נדחפת למקום שלא שייך לי.
נכנסנו לבית הכנסת המאולתר שממוקם במועדון קהילתי קטן בישוב
שלי. היו שם הרבה כיסאות מסודרים בצורה של ח' וארון קודש (נראה
לכם? זה סתם ארון עלוב מעץ שהכניסו לתוכו ספרי תורה וסידורים)
שעליו תלו בד מקטיפה ירוקה עם כתובת יפה שלא זכורה לי כרגע. על
כל כיסא שמו סידור כחול, מצפה בקוצר רוח לאדם הנחמד שיבוא
ויקרא ממנו.
אחרי כמה "שבת שלום" מהוססים שהוחלפו בינינו לבין שאר אנשי
הקהילה, כולם התיישבו והרבי (ששמו גבי) (אני לא צוחקת) הכריז
שאנו מתחילים בעמוד 281.
כדי לקצר קצת את העניינים (כי בטח לא מעניינות אתכם כל
התפילות), אני אקפוץ לסוף.
אחרי כל התפילות והערבית לשבת, שוחחנו מעט על המצב בקהילה,
אמרנו מזל טוב ליואב (שנולד לו תינוק) ואמרנו תפילת אזכרה
לזכרם של ההרוגים בפיגועים באותו שבוע. לבסוף, אמרנו עוד תפילה
שנועדה לחזק את רוחם של ראשי המדינה וחיילי צה"ל וסיימנו את
התפילה.

כולם קמו מהכיסאות (אחרי שעה בלבד) וחולקו בין כולם כוסות
תירוש קטנות. כולם אמרו "שבת שלום", ורבים מאנשי הקהילה אפילו
באו לברך אותנו על ההצטרפות לקהילה והוסיפו שהם מקווים לראות
אותנו שוב. אני אפילו הכרתי מישהי שהיא פחות או יותר בגילי
ונראית מאוד נחמדה.

חזרתי הביתה בהרגשה מדהימה. אני לא חושבת שאי פעם הרגשתי ככה,
ואני לא חושבת שאני אצליח להעביר לכם את התחושה המדוייקת.
הרגשתי שייכת לאנשהוא - לקהילה הזו שדיברתי עליה כל-כך הרבה.
יש שם הרגשה של ביחד, שכולנו שם בשביל מטרה אחת, ושאם חס
וחלילה יקרה משהו - כולם יהיו שם בשביל לתמוך בנו.
הרגשתי מלאת אמונה באלוהים הפרטי שלי, ואולי גם באלוהים הגדול
- של כולם. המילים היפות שנאמרו שם בכל הפיוטים והמזמורים
החדירו בי הרגשה נעימה, שאלוהים הזה (מי שהוא לא יהיה) נמצא
כאן בשבילי.
הרגשתי כיף, מין אושר (עילאי?) שכזה, ורציתי להגיע לשם שוב.
להתקלח, להרגיש נקייה, להרגיש אווירה של שבת.
הבטחתי לעצמי הבטחה - אני משקיעה, ואני מגיעה מעכשיו כל שבוע -
ויהי מה. ועם כל המשפחה ביחד.

אני, קיילי סמתינג, מתחייבת בזאת לדת היהודית, לאמונה שלי באל
שלי ולקהילה הקונסרבטיבית ביישוב שלי.
אני לא חוזרת בתשובה, בכלל לא - זה לא אני. אבל אני מתכוונת
לעשות מה שאני יכולה בשביל המסורת היהודית שלנו, של העם שלנו,
ובשביל הרוחניות שלי.

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד..."