כרגיל, אני התחבאתי תחת שולחן התה, בסלון הפרסי והמרווח של סבא
וסבתא. בין ריח האבק של השטיח היפה, אדום וכחול, לבין מפת
הפלסטית הלבנה והאטומה. הצטייר בעיני שדני התחבא בשירותים
הקטנים של סבתא משם אין לאן לברוח, ושם גם הכי מביך להימצא.
לימור הייתה ב-20.
כשסיימנו לשחק לקחה סבתא, אותי ואת דני, לחדר השינה שלהם. היא
הוציאה מהמדף הכמעט עליון של ארון העץ הדהוי שלהם, קופסת
חמוצים מלאה לגמרי בסוכריות ישנות וצבעוניות. אני בטוח שלכל
סוכריה שם סיפור ארוך ויפה, כמעט כמו סיפורן של הכריות החומות
והרכות שסבתא אהבה לשים עליהן את הראש או את האגן, ואילו אני
ודני אהבנו לעשות עצמנו מנגנים עליהן.
דני קיבל סגולה ואני סוכריה ירוקה. מיד כשיצאה סבתא, בהליכת
הברווז שלה מהחדר, ירק דני את שלו לפח הרשת הכתום, זה שליד
בלון החמצן הירוק והמפחיד של סבא. המשכתי למצוץ את הסוכריה שלי
בחדווה בשעה שדני הביט בי, משתומם. כעבור דקה מפתיעה חשתי בטעם
מבחיל.
היה זה טעם נוראי של אכילה משומנת מדי. טעם של מחלה, או אולי
יותר נכון של ייבוש. התחלחלתי ופני הוריקו. רציתי להקיא
בבהילות, ובכל זאת לקח לי זמן לירוק את הסוכריה.
כעבור רגע, חציתי את המסדרון המתקלף בריצה אל עבר השירותים.
ירקתי את הסוכריה אל תוך אגם המים הצהובים שבאסלה, אלה שדני לא
הספיק להחליף. שתפתי את פי במים המאובנים שיצאו מהברז הקטנטן
שליד הניאגרה. ברז קטן זה, לא ברורה לי מהותו. היה הוא מקובע
לקיר החרסינה התכולה, דרך שני ברגים במראה שקיבלו, מתנת מועדון
הקשיש.
הבטתי במראה נבוך ומבויש, טעם החמיצות לא פג.
סגרתי את מכסה האסלה הלבן בעדינות והתיישבתי עליו בתנוחה
עוברית. קיוויתי שכאשר מישהי תיצטרך, היא תימצא אותי חנוק
מבכי, ותוריד גם אותי. |