מחכה שתכנס.כעבור שעה נכנס ואומר"היי" ואני כרגיל משיבה
באמירת"שלום".
"מה שלומך?"שואלת מתוך סקרנות.
"בסדר ומה איתך?"
"גם" וכעבור 15 שעה של שתיקה ממשיכה ואומרת:"לא טוב אפילו רע
פשוט כואב, לוחץ מבפנים, רוצה לבכות ולא יכולה, חנוקה, אז
קוראת שירה עצובה ב"במה" כדי שאצליח להזיל דמעה.אך שום דבר לא
משתנה עדיין חנוקה."
ואתה משיב שגם אתה הרגשת כך היום-"כאילו הכל ריק מבפנים, משהו
שואב מבפנים ונוצר ואקום".
ואני שמזדהה עם התאור שותקת וחושבת לעצמי שנשמתי שאמורה להחיות
את גופי נחלשת במלחמתה עם הכאב וכך נעלמת.
ואנחנו שותקים.
כעבור כמה זמן של מחשבה עצמית  וחנק בגרון אתה שואל:
"מה את עושה?"
"חושבת לעצמי אם אני רוצה ללכת למיטה"
"ומה השיקולים?"
השיקולים?"
"כן השיקולים"
"הם ברורים לא? או ללכת למיטה החמה עם הכרית הרטובה עם כוס תה
וספר שירה או לחשוב פה איתך בחדר העבודה"
"קשה... אך אני שווה את הקור, לא?"
"אכן כן"
"לכי לכי למיטה החמה לכרית הרטובה... כמו שאני אוהב..."
"אוהב?"
"כן אוהב...:)"
"אה, נכון שכחתי..."
ונוצרת שתיקה חושבת לעצמי כמה שהסמיילי הזה מעצבן אותי וכמה
שהוא לא במקום.
"למה זה מגיעה לנו אהובי?"
"מיותר לשאול ככה זה."
"לא נמאס לך?"
"נמאס"
"ו...?"
"ו... וכלום ככה זה."
"אתה ממשיך לחיות במחשבה שככה זה?"
"כן למה יש לי בררה?"
"תמיד יש בררה"
"לא אין בררה לא הייתי משאיר אותך פה"
"נו באמת..."
"מתי תתחילי לבטוח בי?"
"..."
"מתוקה לכי למיטה החמה"
"לכרית הרטובה?"
"כן"
"ואז מה?"
"ואז יהיה טוב."
"זה מה שאני אומרת לך?"
"את אומרת , זה לא עוזר"
"אז למה אני צריכה לשמוע את זה?"
"כי זה הדבר היחיד שאני יכול לומר"
"תאמר שתיהיה פה מחר"
"אהיה פה"
"את הולך לשקר לי עכשיו ואני אקבל את השקר כדי שאצליח לישון"
"מתי תבטחי בי?"
"מתי שתיהיה פה"
"לכי מתוקה"
"ככה כאילו כלום?"
"כאילו כלום..." וממשיך כעבור מס' דק' "לכי למיטה ותהפכי את
הכרית"
"ומה יהיה מחר?"
"מחר שוב תהפכי את הכרית ואחרי מחר שוב..."
"ככה לנצח?"
"לא לנצח, מה פתאום! עד שאני אבוא"
"ואז מה?"
"ואז את תצתרכי להרטיב את חולצתי"
"אני ארטיב את החולצות שלך לנצח?"
"לא אני לא ארשה לך..."
"טוב, אז אני אלך למיטה הרטובה."
"אל תשכחי שאני יהיה פה"
"איך אני יכולה לשכוח הרי אתה תמיד פה, לילה טוב"
"לילה טוה מתוקה- ואני יום אחד כן יהיה שם לידך"
"כן..."