קרניה של השמש לא מגיעות לחלוני ביום
ובלילה הכוכב לא שולח לי טיפה של אור
הירח משליח לעברי חיוך לבן
שמוסתר ברגע על-ידי ענן גשם קר
מצית עוד סיגריה ומסיר את הוילון
העולם כולו ישן וסביבי הכל שחור
זו לא חשכת הלילה, זו אפלת חיי
כל יום מופיעה היא בחיי
ליד אור הכוכבים המדומה
לצד חיוכו העצוב של  הירח הבוכה

מביט על הציור, אך הקוים לא מתחברים
שרועים על הנייר ולי נראים מתעופפים
גלי הצבע מציפים את חיי
אך חבל שרק שחור נמצא בחלומותיי
התקליט מנגן עוד שיר עצוב של לילה
והנר דעך וסביבו עשן כבד, מערפל את חדרי
ומסתיר את הדרך של הבוקר של  מחר
למרות החשכה עייני נראות נוצצות
לא מעשן הנר שכבה וגם לא מעייפות מתמשכת
כי אם מדמעה חוצפנית שאת ליבי פותחת
ומובילה לעוד שיר שנכתב עליה
עליה, על אהובתי, הילדה שלא נותת לישון
גונבת את חלומותיי בלילה ואת מחשבותיי ביום
הופכת אותן לשחורות עם אשליות מנופחות, צבועות ורוד
הלילה נראה כאילו לא רוצה להסתיים
יש עוד כל-כך הרבה דברים לחשוב עליהם,
בלילה המתמשך של היום
אך זה יישאר ללילה שמחר
שיראה בדיוק אותו הדבר

קם בבוקר שכל גופי עייף
השיר של הלילה, שוב ברקע, מתנגן
הדמעה טרם התיבשה, כאילו  תלווה אותי כל חיי
שכמו הייתה דבר שקבוע על פניי
עשן הנר שמסתיר את עולמי, לא מסתיר את כאביי
הציור והשיר מחכים לילה שיגיע
אך איפה  אהובתי,
כנראה במחשבותיי היא רק תופיע...