אני חושב שזה הסוף
אני אומר לה
ובטירוף חושים אני מבין שאין לי מילים
היא מסתכלת עליי במבט נוסטלגי
זוכרת את כל מה שהיה
אהבתנו שכבתה
ונדה בראשה

בעצם, מה הביא אותי לכאן
איך את כל שאהבתי אני יכול לסיים בקלות שכזו
נונשלנטיות רצחנית, נימפומניה הרסנית
חוסר הבנה, טעות, רצון רע
והכל נעלם

בדרך הביתה התחלתי לבכות
העוברים ושבים בהו בי כשהלכתי בעלייה
נערה שחלקה בימים שהיו לא אמרה לי שלום
התעלמה ממני, שכחה את קיומי
כמו האושר שהחליט לברוח להרים

איך יכולתי לחשוב שיש טוב יותר?
נגיעה מתחת לשולחן ואהבה שנשחקת
אני זוכר את כל זה, עכשיו
כשהיא אומרת לי שזה נגמר
וסוגרת את החלון.

גם ממני אפשר להיפרד.

לעזאזל.

אהבה זה קיטש.