כשהכוכבים  נעלמים  מהשמיים הקרים
וכשהשמש בוקעת מבעד לעננים
הציפורים  מצייצות והכלבים  נובחים
החיילים מתעוררים  לעוד  יום  של  אימונים
אז  בדיוק  שהשיכור  מתעורר מהלילה הסוער
ושעורכות  הדין  מחליקות  את שערותיהן
וכאשר  בלונדון מתחלף  לו משמר המלכה
אז  אני  צריך  לקום  אל  תוך  הבוקר  העקום
זה  מאוד  קשה  לקום, במיוחד שאין יותר חלום רחום
אני  ממשיך  לצלול בחלומות
ומסביב  שומע  את  כל הצעקות
קרניה  של  השמש נכנסות הישר לתוך  ליבי הריק
ועיניי רואות רק  חשכה
היום  רוצה  כבר  להתחיל, אבל  אני, את כל גופי אנני מרגיש
רק  אותו  חלום לא רוצה עדין להסתיים
ובראשי  צועק  הכל  הזה, שהכל הורס ועליי מאיים
אני  מנסה  לקום אך  גופי  ניהיה כבד
הוא  לא  רוצה  לעזוב את  הסביבה  החמימה  
לתוך  המציאות הקרה והמקשה, במיוחד שאין למה
הדלת  של  עולם החלומות כבר לי נסגרת בפנים
ומולי  עומדת  המציאות, המרה מבפנים
בראשי כבר  נשמע  הקול  הזועם של המורה
אני  נרדם  רק  לעוד קצת...
בכביש נשמעות מכוניות  שאת  דרכן  הן  עושות, מצפצפות
ורק  כאשר  כל  מחשבותי  מסתדרות  בראשי ליום  שנכנס
אני  עושה  את הצעד  הראשון למציאות  המסובכת שסוגרת  את
החלום
כמו  תינוק  שיוצא מבטנו  של  אימו ומגופו  הקט  נשמעת  יללה
כך  מתחיל  כל  בוקר  בעולמי הלא  נגמר
לכן  אני  שונא  לילות, כי אחריהם  מגיע היום  שמחר, הבוקר...