אני ושגב נחים עכשיו בחדר מס' 134 במוסד סגור ליד ירושלים.

כבר כמעט ושכחתי איך ההרגשה ללטף את השיער שלך בקיץ כשהוא יבש
ושמנוני, להעביר את האצבעות ולהחליק אותו לאט לאט. אחר כך
להניח עליך את הראש, על הכתף שלך, אתה ישן. אני עוצמת עיניים
אבל לא רוצה להירדם כי זה אחד מהרגעים שאני הכי אוהבת ולא רוצה
להפסיד. קצת כועסת על עצמי שכמעט שכחתי את ההרגשה.
עכשיו הכל רגוע. טוב לי ככה. איתך.

אף אחד לא האמין לי כשאמרתי להם ששגב חזר. "הוא הבריא! הוא
הבריא! הם ריפאו אותו! ואפילו כבר שחררו אותו מהצבא! הרפואה של
היום אני אומרת לכם..." ואף אחד לא שמח איתי, כולם בכו... רעים
כולם.

התגעגעתי לחום גוף שלך, לליטופים שלך, למבט שלך, לעיניים היפות
שלך שפעם אחרונה שראיתי אותן הן היו מכוסות בתחבושות. הן כל-כך
יפות העיניים שלך... התגעגעתי לכל מה שאתה משדר, לשפתיים שלך
בעיקר לעיוותוים שהן עושות כשאתה אומר מ' או ב' ובעיקר ל'...

אחרי שבוע שלא הפסקתי לדבר עליו אמא הכינה לי מסיבה והזמינה את
כל החברים שלי, רק אנשים שאני אוהבת. היא אמרה לי ששגב צריך
ללכת לסידורים במשרד הפנים או משהו כזה כי רשום שם שהוא מת...
אבל היא נראה לי השתגעה כי כשהיא אמרה לי את זה הוא עמד ממש
לידי...

כמה יפה אתה כשאתה מנסה לתת לי מחמאות והאף שלך זז כשאתה מדבר
במבוכה, כמה מרגיע הקול שלך והלחישות שלך. כמה טוב לי איתך
וכמה שאני אוהבת אותך. מזמן לא אמרתי לך את זה... כמה שטוב לי
איתך וכמה שאני אוהבת אותך.

אחרי כמעט חודשיים שלא הפסקתי לדבר עליו אמא רשמה אותי למוסד
סגור ליד הכניסה לירושלים. אבל לא אכפת לי. חוץ מהגעגועים
למיקה די טוב לי פה. השמיכה פה נעימה ויש לי מספיק כריות כמו
שאני אוהבת ואני מלטפת את השיער השמנוני שלך כשקיץ.