אף פעם לא הביאו לי פרחים
אף פעם לא אמרו לי "אני אוהב אותך"
אף פעם לא הציעו להביא לי את הירח
אף פעם לא מילאו לכבודי חדר עם מלא נרות
אף פעם לא פיזרו על מיטתי ורדים
אף פעם לא חרטו את שמי על טבעות
אף פעם לא כתבו לי שיר אהבה
אף פעם לא חשבו עליי
אף פעם לא השקיעו בי מחשבה
אף פעם לא חיכו בשבילי כשלא הייתי מוכנה
אף פעם לא הכינו לי ארוחה
אף פעם לא ביקשו להזמין אותי לשתות
אף פעם לא התעניינו מה אני אוהבת לעשות
מה אני אוהבת לשמוע,
מה הצבע האהוב עליי,
מה הסדר יום שלי
מה צבע עיניי
אף אחד לא שאל אותי במה אני מאמינה,
אם אני מאמינה בכוכבים, במלאכים, באהבה..
אף פעם לא טרחו לשבת ולדבר איתי
רק מילאו אותי בשקרים
אף אחד לא העיז לבוא ולומר לי את האמת
וכשאני מגלה אותה לבד, הם פשוט בורחים
אף פעם לא נישקו אותי בציבור
אף פעם לא הלכתי יד ביד
אף פעם לא הבטיחו לי ביחד לעד
אף פעם לא כתבו את השם שלי+לנצח
אף פעם לא הגיעו בשישי בערב
רק כדי להכיר את ההורים
אף פעם לא התאמצו לעשות רושם
תמיד באים- כשהם לא נמצאים
אף פעם לא חגגתי חודש,
בטח לא שנה,
אפילו לא שבוע..
אף פעם לא בכו לי
רק כי הרגישו געגוע
אף פעם לא אמרו לי שאני הכי יפה בעולם
אף פעם לא אמרו לי שאני המדהימה מכולן
אף פעם לא חוויתי את הפיוס אחרי הריב
תמיד אני נופלת על אלה שיודעים הכי להכאיב

אף פעם לא העריכו אותי באמת.
ואולי,
זה בגלל שאף פעם לא באמת הערכתי את עצמי.