18.4.01

בשעה שתיים בלילה נישמע פיצוץ עז והחלונות בחדר רעדו, כעבור
שניה קראו לאנשים בכריזה.
למה לעזאזל אני ער בשעה כזו? חשבתי לעצמי אך לא מצאתי תשובה,
ועכשיו אני בטח לא אצליח להירדם. כולם מסביבי ישנים, איך הם
מסוגלים לישון בכלל? ויותר מזה , איך הפיצוץ לא העיר אותם?

התחלתי לחשוב מי מחברי יכול להיות שם בחוץ, אולי הוא נפגע, הוא
בטח נפגע, לא הוא הם, הם בטח פצועים קשה, מחר אני אקום בבוקר
ויספרו לי שמיקי מת, או ניסים או יניב, אולי שניים אולי אפילו
יותר, בטח גם בועז ועידו שם, מה יהיה? לאיזו לוויה נלך אני
אוהב את כולם הם כמו אחים שלי, מה אני אגיד? אני חייב להגיד
משהו לספר לכולם אילו אנשים נפלאים הם היו.

תומר, במיטה לידי, מחייך מתוך שינה. חייך, חייך בטח למה לא? זה
לא אתה שהרגע איבד את החברים שלו, אתה לא תצטרך להסתכל בעיניים
של האחים הקטנים של יניב, או האחיות של ניסים, ומה עם מיכל
החברה של מיקי? עליה אתה גם לא חושב, מה יעשו ההורים של עידו
בלעדיו? אחרי שאחיו מת הוא היחיד שנישאר להם.

התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה, אבל בשקט שתומר לא יתעורר. איזה
מזל שלי כבר לא קוראים בכריזה, שאני כבר לא צריך לצאת לשם. מה
אם הייתי שם? מה היה קורה עם המשפחה שלי? בטח גם היו מגיעים
המון חברים וסתם כאלו שהכרתי פה ושם, ועוד המון אנשים שבכלל לא
הכירו אותי  אבל יבואו לחלוק כבוד אחרון. וכולם יבכו, ואני
אשכב לי בארון מעמיד פני ישן, ואסתכל עליהם מלמעלה.

מעניין מי יספוד למיקי, ומי ליניב, אולי אפילו יגיע האלוף
לספוד לניסים, הרי הוא חבר של אבא שלו. ומה עם עידו? לפני
שנתיים ספדו לאחיו ועכשיו הוא?
מה אם הייתי שם? מה היה קורה? אני רואה את אחי הקטן  בוכה
ואימי זועקת, אבי, איש הצבא הדגול, עטור הקרבות, עומד עם פני
שיש מאובנות, סופד לי בקולו הרועם. למה הייתי צריך את זה? למה
יצאתי לשם? למה?
איזה מזל שלי כבר לא קוראים בכריזה ואני לא צריך לצאת לשם.
אני פחדן, הנה כל חברי הקריבו נפשם למולדת ורק אני בחדר ממרר
בבכי, אני אמות זקן אבל על המצבה יכתבו - פ ח ד ן! - באותיות
גדולות ובולטות.
מחר אני אלך ואבקש ששוב יתחילו לקרוא לי בכריזה, טוב אולי לא
מחר אלא אחרי ה- 30, אני חייב את זה אם לא לעצמי או לאבי, אז
לפחות לחברים שלי, האחים שלי שנהרגו בזמן שאני ישבתי בחדר
ובכיתי. אם הייתי יכול הייתי יורק לעצמי בפנים אני כל-כך
מגעיל.

אני כבר לא בוכה אלא עצבני, מסתכל על תומר לידי, מה אתה מחייך
כל הזמן? יא אידיוט אנשים מתים שם בחוץ. רציתי פשוט להרוג
אותו, אבל אני פחדן.
מי בכלל ייתן לפחדן כמוני לצאת לשם, הם בטח שמחו שביקשתי
שיפסיקו לקרוא לי, הרי אני פחדן ואי אפשר לסמוך על פחדנים.
אני אתאבד, כן, אם אני לא יכול למות שם בחוץ אז לא שווה
לחיות.
התחלתי לחשוב ולתכנן איך אני אעשה את זה, מה אני אכתוב במכתב.
ואז חשבתי על המשפחה שלי, ושוב התחלתי לבכות, גם להתאבד אני לא
מסוגל.

הפעם התפרקתי לגמרי, מה שכמובן העיר את תומר.
"מה עובר עלייך?"- הוא שאל חצי בדאגה חצי בעצבנות.
"הם נהרגו, זה מה שעובר עלי"
"מה? על מה אתה מדבר?"- הוא כבר היה ער לגמרי
"על האחים של יניב והאחיות של ניסים, על החברה של מיקי וההורים
של עידו"
הוא קם ויצא החוצה, משאיר אותי לבד בוכה. אחרי עשר דקות הוא
חזר.
"האחים של יניב שיחקו אתו היום, ומיקי בטח עכשיו עם חברה שלו,
הם שניהם בבית, יצאו אתמול. ניסים נוחר כמו חמור במיטה שלו,
ועידו הרגע חזר מבחוץ וסיפר לי שהתפוצץ בלון גז במחנה פליטים
לידנו, זה היה הפיצוץ".
"ובועז? מה עם בועז?"- שאלתי, לא קולט בכלל מה שאמר לי.
"בועז? בועז עזב לפני חודשיים. מה עובר עלייך?"
"לך לישון"- הוא אמר לי ולפני שנירדם סינן "אידיוט".

ניגבתי את הפנים ועצמתי עיניים, מושפל ומדוכא, לא רק שאני פחדן
אני גם די טיפש. נרדמתי כולי מכווץ, רועד מקור.