הוא ליטף לי את הלחי בלטיפה רכה ושאל: "מה קרה?"
" זה הגשם", עניתי, "אני לא בוכה". הוא חיבק אותי חזק ושאל
שוב: "אבל באמת, מה קרה? הגשם לא מלוח ועצוב כמו הטיפות
שזולגות על עורך." שתקתי, לא רציתי לספר, אפילו לא לעצמי. הוא
שתק לרגע ואז: "הוא פגע בך. אני מרגיש את זה. אבל למה?"
" אני באמת לא יודעת. לא היה לי כוח להקשיב לו יותר. זה כל מה
שעשיתי כל הזמן. להקשיב לו, לעשות מה שהוא רוצה, מתי שהוא
רוצה, ואז לעזוב אותו לפי בקשה שלו."
הוא חיבק אותי שוב, חיבוק דוב שכזה ולחש:"זה לא מגיע לך, זה כל
כך לא." ואז אמר בהחלטיות:" טוב, בואי, הולכים הבייתה. את עוד
תתפסי דלקת ריאות."
ככה הוא, תמיד דואג לי. אז עזבנו את הספסל והלכנו חבוקים בגשם
החזק ביותר שידעה העיר.