סוד העולם והחיים הוא איזון. ישנן הצלחות וישנם כישלונות,
לידות ומיתות, טוב ורע, אור ואפילה. גלגל החיים מסתובב ללא
הרף, וכל חלק בו נמצא למעלה, למטה ובצדדים במחזוריות מעגלית,
ולעולם אינו מתעכב זמן רב מדי במקום אחד. בטבע עצמו ישנן עליות
ומורדות רבות עד מאוד, ואף אחת מהן אינה מוחלטת, כוללת או
נצחית. מינים מתפתחים ונכחדים ומינים חדשים מתפתחים משרידיהם
או במקומם, ישנן תקופות של רעב ושל שובע, של שפע וחיים רבים
ושל בצורת ואסונות טבע ומוות. אמחיש זאת בדוגמה פשוטה: נניח
שישנם בבית גידול מסוים שני מינים, מין א' ומין ב', ומין א'
ניזון ממין ב'. אם בתקופה מסוימת גדל מספרו של מין א' והוא
משגשג ומתרבה, כתוצאה מכך קטן מספרו של מין ב' אשר נאכל על-
ידו, ומין זה נמצא בתקופת שפל. כאשר מין ב' קטן עד מאוד, מין
א' נותר ללא מזון וקטן אף הוא, וכתוצאה מכך מין ב' גדל מחדש
ומתרבה, ולכן מתרבה מחדש גם מין א', וחוזר חלילה. לעולם (מלבד
ע"י התערבות האדם) לא נוצר מצב שמין ב' נכלה לחלוטין ומין א'
מתרבה ללא גבולות או להפך. אותו דבר גם בהיסטוריה האנושית:
עמים התפתחו ונעלמו, אימפריות עלו וירדו, תקופות של מלחמה עברו
על אזורים מסוימים ועל אזורים אחרים עברו באותו עידן תקופות של
שלום, וכאשר חלף הזמן התהפך הגלגל. אף אצל אדם בודד הדבר הנו
כך: ישנם תקופות רעות, של דיכאון, חולי, שפל, אבל וכישלונות,
ולעומתם תקופות של שמחה, שגשוג, בריאות, פוריות והצלחה, ואף
תקופות אלה לא מוחלטות כי גם בתקופה רעה יש רגעים של אושר ואף
בתקופה טובה יש רגעים של כאב. דבר בעולמנו אינו מוחלט. מכאן
נשאלת השאלה הבאה: אם אכן גלגל החיים סובב לא כל הזמן, ולעולם
לא נתדרדר לסבל וייסורים אינסופיים או אושר ושמחה נצחיים,אז
למה עלינו לשאוף בחיים ולמה עלינו לחפש להם משמעות? הרי בין כה
וכה הגלגל סובב וסובב והאיזון ישמר. התשובה היא: עלינו לשאוף
להישאר בגלגל החיים הזה, להיוותר עליו בשינינו וציפורנינו ולא
לוותר עד שלא נוכל יותר להיאבק (הרי שום דבר אינו מוחלט
ונצחי). הרצון לחיות הנו הדבר העמוק והמושרש ביותר בכל יצור
חי, הרבה יותר מהאהבה או מן השאיפה לכוח. כולנו רוצים לחיות
באופן נואש, ואף אלה אשר הקריבו את חייהם באצילות אלטרואיסטית
למען אחרים, עשו זאת כדי שמשהו שהוא חלק מהם יוכל לחיות, כמו
משפחה, לאום, ידידים, וכו'. ואף המתאבדים רוצים לחיות. הם
מוותרים על חייהם, על  הדבר היחיד שמבטא את קיומם, בגלל פחד
ורצון של בריחה מתקופות קשות. אך המוות אינו נתיב בריחה. הוא
רק זורק את אלה המגיעים אליו מרצון אל תוך תהום ללא תחתית,
תהום המלאה בריק ללא ניצוץ של חים, משמעות או קיום בדרך כלשהי.
לא, איני מתיימרת לדעת מה יש לאחר המוות, אך אני בטוחה, כמו
שאני בטוחה בקיומי שלי, שהחיים הנם המשמעות של היקום, ולכן גם
אם המוות אינו סופו של הכל, ואף אם אחריו מגיעים לקיום נפלא
וטוב מזה הקודם, בטוחה אני שתכליתו של אותו קיום אינה משתווה
לתכליתם של החיים. לכן אני כופרת ברעיון שהחיים הם פרוזדור
לעולם הבא, ואדם צריך להתענות ולחיות עפ"י דרך או דרכים
מסוימות כל חייו על מנת "לקנות לעצמו מקום" בעולם הבא. הדבר
העצוב ביותר הוא אדם או יצור חי אחר המבזבז את חייו בשל אמונה
שאין להם כל תכלית או משמעות, ורק המוות יוביל אותו אל הקיום
האמיתי.

בשל האיזון שקיים בחיים, אינני מאמינה אף ברעיונות האוטופיים
על שלום עולמי, אחרית הימים, או ממלכה אחת גדולה בה כל הבריות
חיים בשקט, בשלום ובשלווה. כפי שאמרתי, תמיד ישנו האיזון ולכן
לעולם לא יהיה טוב לחלוטין וטוב שכך, שהרי הרע נותן לטוב את
משמעותו. כיצד נדע שטוב לנו, וכיצד נהיה מרוצים מחיינו אם
לעולם לא נטעם מן הגביע המר והסבל? מלבד זאת, אם כולם יאמינו
שהנם טובים, העולם יהיה מקום בלתי נסבל; האנושות כולה תלך עפ"י
דרך אחת ולא תהיה פתוחה להכיר אחרות, וכך גם אנשים או יצורים
שאינם מסכימים אם דרכה שלה. כך בכל זאת יהיו אנשים שיסבלו
מאוד, כי הרי טבעם של אנשים הוא להיות שונים אלה מאלה ודרך אחת
לעולם לא תטיב אם כולם. ומלבד זאת, בהיות כולם  טובים והולכים
כעיוורים אחר דרך אחת, תאבד האנושות את מקוריותה, את הישגיה
ואת כוח היצירה שלה. ובנוגע לממלכה אחת גדולה ושלום עולמי, הרי
טבעם של בני אדם הוא להלחם זה בזה, ויצורים חיים אינם יכולים
מטבע בריאתם להתקיים זה לצד זה בשלום כל חייהם. ואם תהיה מדינה
אחת עולמית כזאת, היא תהיה מעורערת וחסרת יציבות ובה יתנוון
המין האנושי, שכל הישגיו נובעים מן ההבדלים שבין בני האדם
השונים. לפיכך, המין האנושי צריך לקבל את העובדה שהוא מחולק
לקבוצות שונות שכל אחת מהן מסמלת רעיון, ורעיונות אלה נראים
אמנם מנוגדים אך אינם כך, כל קבוצה צריכה לקבל את קיומן של
הקבוצות האחרות ולא לחשוב שהיא מעליהן או מתחתיהן או שיש קבוצה
או קבוצות אחרות שמעל או מתחת כולם וכיוצא מזה, אף אם יש
מחלוקת ואף מלחמה בין הקבוצות השונות. זה, לדעתי האישית, העתיד
המדיני שהמין האנושי צריך לשאוף אליו.

ישנן שתי דרכים לחיות את החיים: הדרך הרעיונית והעקרונית והדרך
המעשית והעכשווית. הדרך הרעיונית והעקרונית אומרת שיש משמעות
לחיים ואדם צריך להלחם למענה ואף למסור למענה את חייו ובלבד
שיא תתקיים בצורה הטובה ביותר וללא פשרות. הדרך המעשית אומרת
שלמעלה מן העקרונות, הרעיונות והמשמעיות יש אנשים, והדבר החשוב
ביותר הוא שהאנשים יחיו בשלום, בצורה הטובה ביותר, אף אם
משמעות הדבר היא איבוד המשמעויות והעקרונות ואף מסגרות מסוימות
הטבועות בנפשו של האדם, כגון לאום, דת או חברה. הדרך העקרונית
אומרת שאם המציאות משתנה, על הפרטים להלחם כדי רעיונותיהם
ומשמעות חייהם יתקיימו אף במציאות החדשה, אף אם הם אינם כלל
מתאימים לה או מסוגלים להתקיים בתוכה. הדרך השנייה אומרת שאם
המציאות משתנה צריך להשתנות עם המציאות ולהתאים את העקרונות
והרעיונות למציאות החדשה או לסגל אחרים התואמים לה. לדעתי, אף
אחת מהדרכים הללו אינה טובה או רעה, נכונה או שגויה; האידיאלי
טמון באיזון בין שתיהן, כי לעקרונות אין טעם מבלעדי החיים,
ובמובן מסוים לחיים אף אין טעם מבלעדי העקרונות. צריך להשתנות
עם המציאות, אך לנסות לכופף אותה מעט לרצונך.


אך אותו איזון, שהוא סוד החיים ושולט בעולם, נראה לעיתים כדבר
הקשה ביותר לעשות, כאשר שני גורמים או יותר השייכים לעולם
החיים נכנסים למעגל השנאה, וכל נקודה ונקודה בהיסטוריה ובהווה
גורמת להתלקחות ולחוסר הבנה כי מדובר בגורמים שונים בעלי
אינטרסים שונים, שאולי נראים מנוגדים אך הם לא, ולכולם ישנה
הזכות הבסיסית ביותר: הזכות לחיים. כאשר אותה הבנה כה פשוטה
ובסיסית לכאורה אינה מושרשת עמוק בלבבותיהם של בני האדם, הם
נסחפים בעיוורונם לקיצוניות הנוראה ביותר, לאחת משתי הדרכים
עליהן דיברתי בקיצוניותה, ולמשה לא מצליחים לקיים אף אחת מהן
ובטח שלא איזון. אך גם זה ישתנה. הגלגל סובב סובב לו, מינים
מתפתחים ונכחדים, עמים נוצרים ונעלמים, יצורים נולדים ומתים,
וכל רגע ורגע דף חדש נכתב בדפי ההיסטוריה.