סיפור שנכתב לחברה שלי. התגעגעתי אלייך באמריקה. איזה כייף
שחזרת (:


הברק פיספס את הכפר הקטן בחצי קילומטר ופגע בצוק הצפוני.
"כמעט!" עודדה אידפוס. היא עמדה במרחק בטוח מטווח הקליעה ומדדה
את המרחק מהמטרה עם האצבע. "תכווני קצת יותר ימינה פעם הבאה."
היא הציעה בחביבות. רנוסה הביטה על הסלעים הענקיים שנפלו מהצוק
לתוך הים. המבט שלה היה נחוש, אבל בעיניים היה משהו אחר, משהו
לא מוכר שעשה לאידפוס צמרמורת בגב. מסביבן המשיכו להתאמן עוד
כמה אלים מתלמדים חלקם פוגעים ביער, חלקם בצלע ההר. אידפוס
הרימה ברק נוסף והגישה לרנוסה. רנוסה לקחה אותו, חיזקה את
התפיסה, והטילה אותו בצורה חלקה וישרה. הפעם הברק פגע בכפר
הקטן. בדיוק במרכז. מחיאות כפיים וצהלות שמחה מלאו את מגרש
האימונים. "רנוסה! המצוינות הרגילה שלך!" קרא בשמחה פאוניכוס,
המאמן של קבוצת המתלמדים, "אני לא מצפה ממך לפחות ממושלם
רנוסה! אני יודע שיום אחד תהיי אלה מצוינת!" היא חייכה חיוך
ביישני אבל אמיץ. "כולנו יודעים את זה." הסכימה אותו אידפוס
וטפחה לרנוסה על השכם. "גם את!" קרא פאוניכוס "אל תורידי עכשיו
מערכך! את מסוגלת בדיוק כמו רנוסה ואפילו יותר!" הוא דחף את
אידפוס קלות והיא צחקקה. "קדימה! בחזרה לאימונים גברות!" אמר
פאוניכוס והסתלק לו.

האלים המתלמדים של אקדמיית 'מרכז האולימפוס' ישבו על הדשא הרך,
צחקו, פטפטו, שתו, ונחו. רנוסה, אידפוס, וחבורת הבנות ישבו
במעגל קטן משל עצמן ודיברו. "שמעתי שהזמינו כמה בחורים
מאקדמיית 'דיסקוס' למבחן באולימפוס." אמרה פיסאדינה הקטנה. רוב
התלמידים ב'מרכז האולימפוס' למדו בתחילת דרכם ב'דיסקוס'.
פאוניכוס עצמו היה אחד מהמורים החשובים ביותר ב'דיסקוס', אבל
פתח אקדמיה משלו ואיתו עברו מחצית מתלמידיו. רנוסה, שהייתה
תלמידה מצטיינת ב'דיסקוס' נתקלה בבעיות כשביקשה לעבור ל'מרכז
האולימפוס' ונאלצה לחכות שנה שלמה לפני שהורשתה לחזור להתאמן
עם פאוניכוס. "אי אפשר להתכחש לעובדה ש'דיסקוס' אכן יותר טובים
ומבוססים מאיתנו." אמרה אידפוס ולגמה מבקבוק המים שבידה. "אבל
זה לא אומר שאין לנו כמה אלים-לעתיד..." היא חייכה והסתכלה על
רנוסה. רנוסה חייכה בחזרה, אבל אידפוס הרגישה שיש משהו מאולץ
בחיוך ההוא.
"בחזרה למקומות שלכם!" נשמעה קריאתו של פאוניכוס. "התחלקו
לזוגות בבקשה! עכשיו נתרגל היאבקות! אידפוס ופיסאדינה, קלריוס
וונסה, הרמדס ורנוסה-" "לא! לא!" קטעה אותו הרמדס. "אני לא
רוצה עם רנוסה! היא תכאיב לי!" פאוניכוס גיחך. "היא תהיה
עדינה." אמר בשלווה והביט ברנוסה הנבוכה. "לא לא! בבקשה לא!"
הרמדס התעקשה. אידפוס התלבטה בראשה, ובסוף התקדמה לעברם ואמרה
"אני רוצה להתאמן עם רנוסה בבקשה." אנחת הקלה מכיוון הרמדס
הגיע לאזניה של אידפוס והיא סיננה לעצמה. "כל אימון אותו
הדבר..."

על השביל הישן והמרוצף שמוביל לכפר צעדו בשקט רנוסה ואידפוס.
האוויר היה קריר, השמיים התחילו להחשיך, והכל היה שקט מאוד.
"חשבתי לוותר." אמרה לבסוף רנוסה. אידפוס הביטה עליה. רנוסה
המשיכה והשפילה מבטה. "את זוכרת, לפני ארבע שנים, כשליווית
אותי לתחרות ההיא נגד הדרקונים?" אידפוס לא הורידה ממנה את
מבטה ואמרה "כן. זאת שאחותך אמרה לך שכדאי להפסיק. שלא כדאי
לעבור את כל זה, אפילו בשביל להפוך לאלה." "כן.." לחשה רנוסה.
אידפוס הישירה מבטה אל השביל ואמרה "גם אני רציתי להפסיק. כבר
שנה שעברה. לא בגלל שזה קשה, או שמישהו אמר לי. זה פשוט כבר לא
מלהיב אותי כמו פעם." היא שתקה והביטה אל רנוסה. רנוסה חייכה
אליה. "אבל פאוניכוס סומך עלינו." היא אמרה. "הוא בטוח שאנחנו
נביא לו את הכבוד שמגיע לו." אידפוס הינהנה והן המשיכו בדרכן
בשתיקה.

את פניה של אידפוס קיבלו למחרת בשורות רעות. המלך בא לבקר
באקדמיה. זהו לא בהכרך דבר רע, והגיוני שהיה אפילו מלהיב ומשמח
אילולא הביא עימו המלך בשורות רעות לכולם. הוא דווקא התרשם
לטובה מהיכולות שהפגינו המתלמדים באקדמיה, ואפילו התרשם מאוד
מביצועיי התלמידים המצטיינים. כל כך התרשם עד שהחליט שמתלמדות
מוכשרות כמו רנוסה צריכות להתאמן בכרתים. וכך נקבע, שבשנה
הבאה, רנוסה תעבור לאקדמיה המובחרת בכל הממלכה. אקדמיית
כרתים.
רנוסה ניסתה להראות מאושרת. אולי באמת הייתה מאושרת עמוק בלב.
אבל זה כנראה היה עמוק מידיי. רנוסה הפכה לנערה ממורמרת
ועצובה.

"אתן יודעות מה הדעה שלי." אמר פאניכוס בעצב כשרנוסה ואידפוס
הודיעו לו על פרישתן מהנבחרת. "אני לא מכריח אף-אחד להשתתף
בתחרויות." הוא אמר. ראו בעיניו איך מאוד קיווה שהיה מסוגל
להכריח.  "אני מצטערת פאניכוס," אמרה אידפוס. "אני פשוט חושבת
שאפשר להפוך לאלה גם בלי התחרויות המיותרות האלה שאפילו לא
גורמות לי הנאה." פאוניכוס נאנח. "פשוט חבל לי שדווקא השתיים
שיש להן הכי הרבה סיכוי, לא רוצות." הוא אמר והתרחק. רנוסה
הביטה באידפוס בשתיקה. "אל תדאגי," הרגיעה אותה אידפוס. "עשינו
את הדבר הנכון." הן התרחקו משם בשקט.

עננים שחורים מילאו את השמיים. הרוח התגברה וטלטלה את העצים.
בכתה הסגורה ישבו המתלמדים ורשמו הערות מהרצאתו של פאוניכוס.
הדלת נפתחה ולכתה נכנסו רנוסה וסגן מנהל האקדמיה. "תודה
פאניכוס," הוא אמר. "שהואלת בטובך לתת לי רשות לשוחח עם הגברת
רנוסה." אמר ויצא. פאוניכוס סימן לרנוסה לשבת במקומה. אידפוס
הביטה בפניה של רנוסה, אבל לא יכלה לפרש את המבט.
בהפסקה, ישבו המתלמדים באולם הגדול. רנוסה ישבה לבדה ליד
השולחן, היא החזיקה בידה כוס יין וישבה ושתקה. אידפוס התרחקה
ממעגל האנשים והתיישבה לידה. "מה הוא רצה?" היא שאלה. רנוסה
הרימה אליה את מבטה, הרימה את כוס היין ולגמה ממנו. היא הורידה
בחזרה את הכוס ואמרה בשקט, "הוא רק רצה להבהיר לי שאין לי מילה
בנושא." היא אמרה והתמקדה במבטה בנקודה מרוחקת. "באיזה נושא?"
שאלה אידפוס. משהו בהחלט לא היה כשורה. רנוסה הסתובבה אליה.
"אני נוסעת לכרתים." היא אמרה ונגבה את הדמעה שהתגלגלה על
לחיה. אידפוס הניחה יד מרחמת על כתפה. "לטובה ביותר מגיע הטוב
ביותר." היא אמרה. "ואולי אני לא רוצה להיות הטובה ביותר?!"
התעצבנה רנוסה, קמה מהשולחן, ויצאה מהאולם. אידפוס הביטה אחריה
בעצב.

הברקים התעופפו בשמים לכל הכיוונים, אבל אף-אחד מהם לא פגע
בכפר הקטן. רנוסה הרימה את הברק שלה וזרקה. הוא נפל ביער במרחק
של יותר מחמש קילומטר מהכפר. "מה קורה לך?" פאוניכוס צעק אליה
מהקצה השני של המגרש. "רנוסה! תתעוררי!" רנוסה לא ענתה והרימה
עוד ברק מהערמה. "את חושבת," אמרה אידפוס, רנוסה חיזקה את
האחיזה בברק, "שאם תראי להם שאת לא כזאת טובה הם לא יפחדו
ממך?" רנוסה זרקה את הברק. הוא פגע בצלע ההר והפיל לים כמה
סלעים גדולים. "אולי." היא אמרה בשקט. "לפחות הם יפחדו פחות."
אידפוס צחקה והגישה לה ברק נוסף. "זה לא הברקים שמפחידים אותם,
זה ההאבקות.." רנוסה צחקה ולקחה את הברק. "ואז אולי אני אוכל
להתאמן עם עוד אנשים חוץ ממך." היא קרצה לאידפוס שזרקה עליה
בתגובה מקל קטן. השתיים צחקו.
"מצטערת שהתפרצתי עלייך באולם." אמרה רנוסה כשהפעמון להפסקה
צלצל. "שטויות!" אמרה אידפוס בביטול. "ידעתי שזה מה שיקרה."
רנוסה נראתה מבולבלת. "מה יקרה? איך ידעת?" אידפוס חייכה לעצמה
חיוך ממזרי וסידרה את הטוגה בעודה ממלמלת "עזבי, לא אמרתי
כלום." רנוסה הסתכלה עליה ספק בצחוק ספק בכעס. "את נהנת לשגע
אותי?" היא שאלה בצחוק. חיוך גדול התפרש על פניה של אידפוס.
"בטח!" היא צחקה, "זה הכי כיף!".

בד הטוגה האדום התנפנף ברוח הקלילה. יד בהירה הורמה כדי לסדר
את גלי השיער השחור. האישה במרכבה חיפשה בעיניה הכהות אחר דבר
מה. לבסוף קלטה בזווית עינה את אחותה הקטנה אידפוס. השתיים
שחררו צווחת שמחה ורצו אחת לכיוון השנייה. "ארסיאנה!" קראה
אידפוס בשמחה "אני כל כך שמחה שהגעת!" ארסיאנה חיבקה את אחותה
הקטנה חזק כל כך שיצא לאידפוס האוויר, "גם אני שמחה!
התגעגעתי!" הן הרפו אחת מהשנייה וחייכו. "אז....איך בכפר?"
שאלה אידפוס את אחותה בעוד הן מטיילות לאיטן בשבילי האקדמיה.
"נחמד.." אמרה ארסיאנה "אבל שקט מידיי לטעמי" היא קרצה לאחותה.
"ואיך באקדמיה?" אידפוס הורידה מבטה לרצפה "נחמד.." היא אמרה.
"אבל פעם היה נחמד יותר." ארסיאנה רק הנהנה בהבנה והן נכנסו
לאולם.
רנוסה ישבה ליד השולחן כשהן נכנסו. היא הרימה את עיניה האדומות
מבכי מהספר שקראה כשהן התיישבו לידה. אידפוס כבר התרגלה למבט
העצוב הזה בפניה של חברתה מאז שהודיעו לה על נסיעתה לכרתים.
"רנוסה," היא אמרה "תכירי, זו אחותי ארסיאנה." היא הצביעה
לכיוון אחותה. "ארסיאנה," פנתה לאחותה "זו רנוסה. חברה שלי."
ארסיאנה הושיטה לרנוסה יד "נעים להכיר" היא אמרה בחיוך. רנוסה
לחצה את ידה "גם לי." היא אמרה. ארסיאנה, שהייתה ילדת כפר לכל
דבר, ולא יכלה לעצור את עצמה שאלה "מה קרה? בכית?" רנוסה הביטה
בה במשך דקה בשתיקה, ולבסוף אמרה "זה לא דבר שהוא מחוץ לשגרה
בזמן האחרון." היא הורידה ראשה לספר. סקרנותה של ארסיאנה גברה
עליה. "למה? מה כבר קרה?" רנוסה הרימה אליה את עיניה. "את באמת
רוצה לדעת?" היא שאלה, קולה רעד. "כן.." אמרה ארסיאנה בחשש.
רנוסה סיפרה לה במשך שעתיים הכל. מאז שהגיע לאקדמיה, איך כולם
מפחדים ממנה, איך מצפים ממנה לכל כך הרבה, איך הודיעו לה שהיא
נוסעת לכרתים- הניתוק המוחלט ממעט החום והקרבה שהיו לה
באקדמיה. ואיך מאז היא רק בוכה בלילות. ארסיאנה ישבה בשתיקה
אחרי שרנוסה סיימה את סיפורה הארוך. היא הביטה בה ואמרה "את
נשמעת לי כמו בן-אדם מאוד עצוב.." היא אמרה לבסוף. רנוסה הביטה
בה במבט שהיה באמת מבולבל. "אני לא בן-אדם עצוב!" היא אמרה
בהפתעה אמיתית. "זה רק עכשיו, היום, שנהייתי מדוכאת, זה הכל!"
ארסיאנה רק שתקה והסתכלה עליה. עמוק לתוך העיניים. "לא," היא
אמרה בשקט "את באמת אדם עצוב." "רנוסה!" קרא מישהו מהצד השני
של האולם "פאוניכוס קורא לך!" רנוסה קמה ממקומה ועם מבט אחרון
בארסיאנה הסתובבה ויצאה מהאולם.

על הדשא הרך שכבו שלושה נערים צעירים והביטו לשמיים. רנוסה רצה
ועצרה לידם. "מישהו מכם ראה את אידפוס או את אחותה?" השלושה
קמו ממקומם במהירות כשזיהו את הדוברת. "רנוסה..." הם מלמלו
בניסיון נואש להתנהג בכבוד. "תפסיקו כבר!" היא התעצבנה "אני לא
המלך שצריך להשתחוות אליו!" השלושה חייכו במבוכה
"סליחה...נכון... סליחה..." רנוסה נרגעה והביטה בהם "אז..."
היא אמרה "ראיתם אחת מהן במקרה?" הנער הצעיר ביותר גמגם במבוכה
"כן...כן...אה, אידפוס ליוותה את אחותה לכפר הקרוב." "תודה לך"
אמרה רנוסה והתרחקה לכיוון השער.

אידפוס ורנוסה הלכו בשתיקה לכיוון הכפר. "חשבתי," אמרה רנוסה
כשהיא שוברת את השתיקה המעיקה, "על מה שארסיאנה אמרה." אידפוס
שתקה ואיפשרה לה להמשיך. "ואני רוצה לבקש סליחה ממך וממנה.
הרגשתי רע כמו שלא הרגשתי הרבה זמן. זה שארסיאנה אמרה שאני בן
אדם עצוב נתן לי להבין שאני עושה משהו לא בסדר. הייתה לי תקופה
קשה. ועכשיו יותר מתמיד אני אנסה לעבור אותה. ואני רוצה שתדעו
שהכל בזכותכן! הייתי קרה אליכן, לא נחמדה ופשוט בן-אדם עצוב!
אבל אתן גרמתן לי להבין שזה לא ישאר ככה. וזה יעבור. אז מכל
הלב סליחה. והמון תודה. אני מקווה שתוכלו לסלוח לי." אידפוס
חיבקה אותה. הן עמדו ככה במשך עשר דקות. ובכו. לבסוף אידפוס
אמרה "אין לך על מה לבקש סליחה, את פשוט צריכה לקחת את עצמך
בידיים. זה הכל." רנוסה הנהנה במהירות והן המשיכו ללכת.

השבועיים הבאים חלפו עליהן במהירות. משום מה היה נדמה לאידפוס
שרנוסה באמת הפכה לבן-אדם יותר שמח ושהחיים נראים יותר שמחים
בכלל. הכל התנהל על מי מנוחות, והזמן עף לו בעליזות. אידפוס
שמה לב איך רנוסה הפכה לעדינה ומתחשבת בהתאם לבן-אדם איתו
התאמנה, אנשים החלו לקלוט באיטיות שאין להם באמת ממה לפחד.
רנוסה הייתה מתבדחת מדיי פעם ואומרת "האילוף שלנו מצליח!" אבל
מידיי פעם, היה יוצא לה קרב שבו הבן-זוג יצא מעט חבול. "את
פשוט נכנסת לתוך הקרב," פיסאדינה הסבירה לה "ואז את שוכחת
להיות עדינה, והופכת למי שאת!" רנוסה הייתה צוחקת ואומרת "לא
אני לא!" ואידפוס הייתה מסתכלת מהצד ומחייכת למראה חברתה
המשתנה לנגד עיניה.
כך חלף לו הזמן. הימים התארכו והתחממו. הצמחים התחילו לפרוח
בשלל צבעים. האביב הגיע. החיים נראו יפים. אך עננה שחורה ריחפה
מעל רנוסה המאושרת. עננה שחורה בדמות כרתים. ורק כשהיא ואידפוס
היו לבד, הייתה פותחת את ליבה וממררת בבכי. אידפוס הייתה מנסה
בכל כוחה להראות לה את הצד החיובי שבדבר. "יש בזה גם צד טוב,"
היא אמרה. "כרתים היא הזדמנות חד-פעמית לחיים יפים יותר,
הזדמנות להצליח, להפוך למשהו גדול!" ורנוסה הייתה עונה לה
בכאב. "אני יודעת, אבל אני לא רוצה להשאיר פה כל כך הרבה דברים
שאני אוהבת. את המשפחה, את אחותי, את החברים!" אידפוס הייתה
נוגעת בעדינות בכתפה ואומרת לה בשקט "זה רק שנה אחת. ואז
נפגשים באולימפוס. זה הכל." רנוסה הייתה מנגבת את הדמעות
והולכת לישון.

אבל אף-אחד לא ידע על מה שעובר על רנוסה. כולם ראו רק את רנוסה
המשופרת. השמחה. העדינה. ולכן כשהגיע היום הגדול, לכולם הייתה
צביטה קטנה בלב. הם עמדו ועקבו בעיניהם אחר הכרכרה שנסעה בשביל
המרוצף, המוכר כל כך, לכיוון הנמל. וכולם, בלי יוצא מן הכלל,
הזילו דמעה.

רחש הגלים וצווחות השחפים הדהדו על הרציף הגדול. ספינה גדולה
עגנה ליד המזח, וסבלים העלו עליה מטען. רנוסה ואידפוס עמדו
בשתיקה אחת מול השנייה על המזח. דמעה גדולה התגלגלה על לחייה
של רנוסה. הן התחבקו במשך חמש דקות שלמות מבלי שאף אחת תפתח את
הפה. הן לא היו צריכות להגיד מילה, כל אחת ידעה בדיוק מה עובר
לשנייה בראש. "אני אתגעגע אלייך" אמרה לבסוף רנוסה. "גם אני.
מאוד!" אמרה אידפוס וחיבקה אותה חזק יותר. "אני אכתוב עלייך
סיפור." היא אמרה. רנוסה נגבה עוד דמעה וחייכה. "אני מקווה."
היא אמרה. "כולם לסיפון!" קרא הקברניט. "אני צריכה ללכת.."
אמרה רנוסה וסובבה את הראש להביט בספינה, ובחזרה לאידפוס.
"ניפגש באולימפוס" אמרה אידפוס, בניסיון אחרון להשאר אופטימית.
רנוסה צחקה. "אני אחכה לך." היא אמרה ועם חיוך אחרון הסתובבה
ועלתה לספינה.
אידפוס נשארה עומדת על המזח. הגלים התנפצו על הרציף והשחפים
צווחו בשמיים. דמעה אחת, בודדה, מלוחה, של חברות אמיתית צנחה
לתוך המים. "אני אתגעגע." לחשה אידפוס לים הגדול והכחול.