היורדים מטה
תמיד אינם מסתכלים לאחור.
גלגלי העיניים קפואים
שיניים חוככות נסדקות מתרככות.
לא יוכלו לזעוק את אשר בגיא.

ניחוח של כיפור
מעורב בעשן סמיך
מהצלעות הנשברות על הקירות
והבשר המתלקח.
צחנה של חרטה
מדוללת בזעקת התמימים
שתלויים על בלימה
לא בגיא ולא בהר.

והזבובים יזמזמו
החיות ילקקו בתאבון
בטנם של השבעים תהמהם
כמשולחת רסן
כל כך אכזרית
כה מנוולת
בשובע אלמותי, ותאמר
"מה נאצלת נשמת הרקובים. כה מתוקה. כה מצחינה.
הו! מתיקות הצחנה".
ותצחק עד בלי די.

ואז הגלגלים המסתובבים
(קרנבל של גלגלות רצוצות)
יעצרו.
הלהבה תדעך.
הזעקות יקפאו.
כל העובדים יחליקו את כרטיסיהם בשעון
וילכו הביתה.
ברקע יוכלו לשמוע חדי האוזן את המחמאות על הישגי השנה החולפת.

בבוקר יקרא האדון הגדול
למסה החדשה של בשר
עצם
וגידים מתפוררים
אל התופת המחודשת.
נשוב אז אל בורות המים
לשוק ולכיכר
קול יקרא בעמק המוות
כן הוא יקרא.
ואחריו יקראו השוטים
לא בקול
בשקט בשקט
וזיע שפתם יצית את הלהבה.