לפני כמה ימים עשיתי לעצמי ריוואינד של כל הזמנים והחוויות של
הזולה ביחד כדי שאני אוכל לכתוב את הסיפור הזה, זה עשה אותי
עצובה, ומאוכזבת, רציתי להתחיל מחדש, רציתי הכל מהתחלה, רציתי
להיות שם שוב לחוות את הרגעים בשנית, לחזור אחורה ולתקן טעויות
כדי שלא נצטרך לגמור את כל זה.
לאף אחד לא היה אכפת יותר, מצאתי את עצמי פתאום לשם שינוי
היחידה שאכפת לה, יושבת לבד, היחידה שחושבת על השטויות האלה,
היחידה שמכניסה לעצמה לראש שמה שקרה זה רע, ושאפשר לתקן את זה,
להשיב את זה חזרה, מנסה שוב ושוב להעביר רמזים, לכולם, אפילו
הקראתי בתיאטרון מונולוג שכתבתי על זה, לאף אחד לא אכפת יותר,
אז אני מבינה שזה לא יכול להיות כמו פעם, ואני מבינה הנה למדתי
אהבה זה לטיפשים ועצב זה לפראיירים, כאב זה דבר זמני, ואם אף
אחד מהדברים האלה לא היה עובר לי בגוף באותו זמן לא הייתי
מגיעה למצב הזה, לבד, אני תמיד אומרת שאני לא מפחדת מכלום, אני
לא מפחדת מכאב, לא מסבל, לא מעצב ואפילו לא ממוות, אבל גיליתי
משהו חדש אצלי, יש משהו שאני מפחדת ממנו, ובגלל זה אני לא רוצה
למות אני פוחדת להישאר לבד, מאז שהייתי קטנה בחיים שלי לא
ישנתי לבד, אף פעם לא יכלתי לסבול את עובדת הבדידות שלי,
ועכשיו, שאני כולי לבד, מנותקת מהמשפחה מהחברים מהחברה בכלל
ואני לבד, בודדה, בלי כלום, הפחד היחידי סורר מעל לראשי בלי
רחמים, וכשעמית כמו תמיד התקשרה אלי ושאלה אותי מה הטעם לחיים,
אמרתי לה, שאם היא לא מאמינה בעתיד, אז באמת אין, ואם היא לא
מאמינה אז אולי כדאי שהיא תסיים אותם עכשיו, כי כלום לא יעזור
לה, אז הנה אני לא רוצה למות כי אני פוחדת, אני פוחדת להיות
לבד לעולמים, לנצח, אני פוחדת שאני אגיע למעלה לבד, ואגלה
שהעתיד שהיה צפוי לי לא היה רע בהכרח, אז כן אני מפחדת פחד שלא
ידעו מעולם, ולמרות זאת, בודדה, ומצטערת.