כבר הפסקתי לצאת בימי שישי, הפסקתי לעשן נרגילה, הפסקתי לשתות,
הפסקתי להאמין בהכל, ניתקתי מערכות יחסים, אפילו עם אדר ניתקתי
קשר לגמרי, גם כשהוא רצה להיות איתי, פשוט לא היה אכפת לי
יותר, התרוקנתי, מזיכרונות, מרגשות, מכאב, היה אכפת לי רק
מעצמי, דואגת רק לעצמי, מי שרוצה שיהיה איתי משלא רוצה לא צריך
הפסד שלו, יש לו מזל שהייתה לו הזדמנות איתי.
התחלתי להשקיע בלימודים הרבה, בגלל הפנימייה הצבאית שאני רוצה
ללכת אליה, בעכו, וכדי להתקבל צריך ציונים טובים, הפסקתי גם
להתאמן בהרמת משקולות בגלל שאמא שלי אומרת שאם אני רוצה ללכת
לפנימייה היא לא תיתן לי אם אני אמשיך להתאמן.
הייתי שקועה בעצמי, עד ששמתי לב שכבר אין אף אחד מסביבי
בהפסקות, אף אחד לא בא לשולחן שלי, אף אחד לא בא לדבר איתי, אף
אחד לא יורד איתי למטה לקפיטריה, אני לבד.
אתם יודעים מה מילא להיות בודדה, אבל השעמום, לא יכולתי עם זה
יותר, טיפסתי על הקירות שנשארתי בבית כל היום, הייתי רואה
סרטים בוקר ולילה, כל הזמן סרטים, ישנים כאלה מלפני 10 שנים,
הייתי שרה ומציירת הרבה, וכותבת, נותנת את כל מה שיש לי בדף
יוצר בבמה.
הייתי נפגשת לפעמים עם שיר, הקשר בינינו, התחזק, והאמת שניסיתי
בכל הדרכים, לסיים אותו, אבל אף פעם לא הצלחתי, לא הרגשתי בנח
שאני הורסת לו את החיים, משנה אותם מקצה לקצה, מכניסה לו ערכים
משלי למוח. יום אחד דיווחו לנו על עבודה בהומוניסטיקה, עבודה
יצירתית, המורות התחילו להגיד את האפשרויות באדישות וחוסר רגש,
"ציור, פיסול, כתיבה יוצרת, אתם יכולים להביא 3 שירים, ציורים
או קטעים מסרט ולהראות לכיתה" ובסוף היא אמרה "סרט" העיניים
שלי נדלקו, איזה סבבה לעשות סרט, אני רוצה אני רוצה, רצתי
בהפסקה לשיר, ושאלתי אותו במרץ ובאושר, אם הוא רוצה לעשות איתי
סרט, הוא כמובן ענה לי בחיוב, ופתאום ראינו את שירה "כן שירה
את יכולה לעשות איתנו את העבודה, אנחנו עושים סרט" מהתחלה
רציתי ששירה תהיה השחקנית הראשית, ידעתי שהיא תסכים, והיא
הסכימה. בהתחלה לא עשינו עם זה הרבה, רק ישבנו ודיברנו לשווא,
ואז שירה באה אלי, דיברנו על העלילה, הפלצנו איזה נושא
אמריקקי, קישרנו לאחריות האדם על עצמו ווואלה עבודה למופת, לא
רגע, היינו צריכות עוד לכתוב את התסריט לעשות חזרות לצלם
ולערוך. התחלנו לעבוד, זאת אומרת, התחלתי לעבוד, פתחתי את
המחשב שמתי את הסמן במקום, וכתבתי כותרת, "לא בוכה" לא יודעת
למה, אבל כתבתי את זה, זה נשמע מתאים, ואז כבר נשטפתי עם זה,
זרמתי כמו מפל, כתבתי וכתבתי בלי לשים לב אפילו, והתוצאה הייתה
דיי טובה, תסריט טוב עם רעיון טוב, עכשיו כל מה שאנחנו צריכים
זה שחקנים טובים ומצלמה טובה, השגנו את זה, והנה נכנסו שיר
ושירה לתמונה, התחלנו לצלם את הקטעים של שירה לבד, כי לא היו
לנו שחקנים אחרים בינתיים, והנה בטי הופיע לה פתאום, רצתה
להצטרף לעבודה, זה לא היה בראש שלי, עוד אחד שלא עושה כלום
ופשוט רושמים את השם שלו בקרדיט, אבל שירה רצתה אז לא התנגדתי
יותר מדי, הפגישה הראשונה שלנו איתה הייתי מוזרה, הרי שיר ובטי
לא דיברו כבר שנתיים, בגלל איזה ריב מפגר ששניהם לא הצליחו
לפתור מאז היסודי, אבל הם התגברו, ואפילו נעשו ידידים שוב.
הצילומים לא הצליחו, אף אחד לא עשה את מה שאני אומרת, הדעה שלי
לא שלא הייתה הכי חשובה היא פשוט לא הייתה חשובה בכלל, בהתחלה
הבלגתי, ידעתי שאני עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות בעבודה,
אני את המאמץ שלי השקעתי אם הם לא רוצים להשתמש בו בעיה שלהם,
אחר כך קצת נשבר לי, אז עשיתי להם שביתות, ריבים, אמרתי להם
שהם לא יכולים להצליח בעבודה הזאת בלעדיי אז אם הם לא מתחשבים
בדעה שלי, אז אני הולכת ולוקחת איתי את התסריט, ובסוף הפסיק
להיות לי אכפת, לא היה אכפת לי זין, שירה ניסתה לשכנע אותי,
"עד שעבדנו, ולמה את עושה לנו את זה?!" לא שמתי על זה, אבל היה
לי אכפת משיר ושירה אז אמרתי להם, "טוב אני יעשה איתכם את
הסרט, אבל רק שתדעו שלי לא אכפת יותר, יש לי עבודה מוכנה
להגיש, ולכם אין, אז עכשיו זה המאמץ שלכם, לא שלי, אני מוכנה
לתרום את החלק שלי, לביים ואחר כך לערוך אבל אתם צריכים לעשות
את החלק שלכם, ואם משהו משתבש זאת אחריותך שירה, סגרנו?" "טוב"
אמרה שירה כאילו שלא שמעה מילה ממה שאמרתי.
צילמנו הכל, הכל יצא פרפקט ולפני הסצנה האחרונה, נפלה המצלמה,
נשברה, שיר צעק עלי, וכמובן שידעתי שזאת הייתה אשמתו כי הוא
השאיר את הכפתור שמחזיק פתוח ואני באתי לסגור אותו כשהמצלמה
נפלה, אבל נתתי לו לצעוק, ולהיעלב, כי לא היה אכפת לי, הבאתי
את המצלמה לאבא שלי והוא לא היה מוכן לתקן הוא פחד לקלקל עוד
יותר והציעה שנלך כולנו לתקן אותה ליד קניון אילון, מזל שיש לי
כזאת אמא מותק אם היא לא הייתה לוקחת את המצלמה לתיקון זה היה
עולה לנו באמת הרבה כסף, אמא שלי והקסם זה ברור שהבחור במעבדה
נדלק עליה, אז הוא עשה לה את זה בחינם, קיצר בולשיט פה ושם
הגיע ישר ולעניין, והמליץ לה מה כדאי לעשות ומה לא כדאי.
המצלמה תוקנה, אבל אני לא הייתי בטוחה שבא לי להמשיך עם הסרט,
שיר עדיין כעס עלי, ואני הייתי בסדר, אפילו הצעתי לשלם את
הנזק, אמא שלי לקחה את המצלמה לתיקון, וכל מה שהוא יכל לעשות
זה לרטון. באסה לו אמרתי, ולא היה אכפת לי, אחרי זה התחלנו
לעשות שוב את הסרט גילינו שהרבה סצנות לא יצאו טוב ושכמה
נמחקו, היינו צריכים לצלם ממש כמעט הכל מהתחלה, בסוף רבנו כולם
החלטנו לא לעשות את הסרט, וזהו, זאת אומרת אני החלטתי, והם רק
אמרו לי "טוב" כאילו לא שמעו את מה שאמרתי.