אני ובטי היינו בקשר טוב מתמיד באותו זמן, כבר עברנו את תקופת
הריבים, והמכשול היחידי שהיה לנו כבר לא שם, אדר. פתאום הגיע
סוכות, מהר האמת, לא ציפיתי שזה יבוא, אבל פתאום החלטנו לעשות
סוכה, כמה שנים שלא עשיתי סוכה, אבל אמרתי וואט זה האק, יהיה
כיף, נעשה את זה.
הלכנו להביא קרשים והכנו קישוטים, הכנו שרשרת שמודדים אותה
בקילוגרמים.
באותו יום דוד שלי חזר מהודו, כמה שהתגעגעתי אליו, הוא הדוד
היחידי שאני באמת אוהבת, והוא נסע לי לשנה וחצי להודו, כמה
ששמחתי לראות אותו, לא האמנתי אפילו, והוא היה שמח לראות
אותי.
היה עדיין חם באותה תקופה, החורף השנה בא מאוחר, בנינו את
הסוכה הבאנו סכך מקורי, תלינו את הקישוטים, וישבנו בסוכה
כולנו, ישנו בה, "ישנו" בטח, בא לנו איזה התקף התעוותי שכזה,
סטריפוקר, מוזר אבל היה נחמד בשלב כלשהו, שכבר התחלנו לרמות,
כמה שדיברנו באותם ערבים שישבנו בסוכה, שעות היינו פשוט יושבים
ומדברים ועוד יותר שותקים, מנסים לנחש מה יהיה הדבר הבא שנדבר
עליו.
החופש הזה עבר מהר למדי, היה באמת כיף, ואני הכרתי ידיד חדש,
עידו, אבל כולם קוראים לו ביטמן, בעיקרון הכרתי אותו כבר,
נפגשנו לראשונה במחנה קיץ בחופש הגדול, לא זכרתי אותו לטובה,
בכלל לא אהבתי אותו עד סוכות, אבל אחרי סוכות באמת התחלתי לחבב
אותו, אחלה ידיד, נרדמנו ביחד בסוכה, הוא היה נוח, ולא היה
אכפת לו, אז אמרתי סבבה, חבל שהאחרים לא אמרו.
אחרי סוכות השארנו את הסוכה, לקצת, ואני ובטי היינו יושבות בה
בזמנים פנויים ומעשנות נרגילה.
יום אחד היא התחילה איתי שיחה
"גל, אולי כדאי שתשימי לב יותר למה שאת עושה"
כמובן שלא הבנתי למה היא מתכוונת "מה הקשר?!" תהיתי, "שחר
דיברה איתי, ובכלל כולנו דיברנו, עלייך" "למה אתם מרכלים עלי?!
מה הקטע הזה? מה אתם בני 10?!" "לא ריכלנו" "טוב, לא ריכלתם"
כעסתי "מה הקטע שלך עם ביטמן, הא?!" "הוא ידיד טוב שלי ואני
מסתדרת איתו מצוין" "אם על כל הידידים שלך את נמרחת ככה אני לא
רוצה לדעת מה את עושה עם החברים שלך!" "מה?! אני לא נמרחתי על
אף אחד, את הוזה, וכדאי שתתחילי שוב עם הטרופות" תקפתי אותה,
איזה עיצבון, רציתי שהיא תרד ממני אז זיינתי לה קצת תשכל אל זה
שזה לא אשמתי שיש לי חזה גדול ושהמראה החיצוני בדרך כלל מטעה
ושהוא לאו דווקא מראה על האופי שלי, היא אמרה שהיא לא מסכימה
אבל ידעתי שהיא כן, היא רק לא רצתה להגיד לי שאני צודקת, היא
שונאת שאני צודקת.
כשכל זה כבר עבר, אני ושירה רצינו לארגן פיקניק, כמו שעשינו
ביום ספורט הזה, אז הזמנו כמה ילדים, הרוב לא באו, אבל בכל
זאת, התקשרתי לבטי להזמין אותה, דיברתי איתה, אבל כל מה שהבנתי
ממה שהיא אומרה זה שאני משעממת אותה ושלא נראה לה שהיא תבוא,
ניסיתי לשכנע אותה, אבל בעצבים, וכשקלטתי שזהו אני לא שולטת
יותר במה שאני אומרת לה, ניתקתי, היה שקט, הייתי לבד בבית,
חשבתי קצת ואז מהר נכנסתי לאתר של אורנג' ושלחתי לה הודעה.
"בטי, אני לא יודעת מה איתך, אבל אני מרגישה שאנחנו ממש
מתרחקות בזמן האחרון, אנחנו לא מעבירות דקה בלי לריב, אנחנו
חברות רק  בשביל ההנאה שבכישלון של אחת של השניה, אנחנו רק
מנסות לקטול כל הזמן, לגרום לשניה לטעות, אז זהו בטי, לי כבר
אין שום משמעות לקשר בינינו, ואני לא מבינה למה אני עדיין
מדברת איתך, כשרציתי חברה, לא התכוונתי למאהבת" היא התקשרה,
כמה דקות אחר כך, כאילו שכל מה שקראה מההודעה נכנס לאוזן אחת
ובאותה צורה יצא מהשניה, אז לא היה לי כח להסביר לה, פשוט
אמרתי לה את כל העובדות מהר, היא אמרה ביי וניתקתי, לא בכיתי,
לא הייתה בי טיפת רגש, לא היה אכפת לי בכלל אפילו, פשוט עזבתי
את הטלפון, וחזרתי למחשב, בשבוע שבועיים אחרי זה אני ובטי לא
דיברנו, ואפילו לא שמתי לב עליה, רק לפעמים הייתי קולטת מצידה
איזה מבט מאוכזב, היו לי פלאשים כאלה של חוויות שלנו, אחרי משך
כמה זמן נפטרתי גם מאלה, לאט לאט, היה אכפת לי פחות ופחות, ולא
רק ממנה, מכולם, ממש מכולם, ולא היה אכפת לי, אפילו לא שמתי לה
איך כולם מתרחקים ממני.