שבועות, חופש קצר, היו שלושה ימים, ואני ישבתי בבית, לבד,
כרגיל, לא עושה כלום, אף אחד לא בבית, מחכה שאדר יכנס
לאייסיקיו ושבטי תתקשר, אדר בחו"ל, בטי בירושלים, ואני לא
זוכרת למה היה לי רע עם זה אבל זה הרגיש פשוט זוועה, אחר כך גם
באתי אל שניהם בטענות, אני לא מבינה איך הם לקחו את זה בכזאת
הבנה, טוב... לא בכזאת הבנה.
בקיצור ישבתי בחדר, רואה 'ימי חיינו' ושוב מחכה שאדר יכנס
לאייסיקיו, אפשר היה לראות, גל בדיכאון.
פתאום נכנס לו מישהו לא מוכר לרשימה שלי באייסיקיו, קראו לו
שיר, שם מוזר לבן, ככה כולם אומרים אבל אני מההתחלה לא חשבתי
ככה, דיברתי איתו, הופתעתי לשמוע שהוא אוהב ג'אז ומנגן על
סקסופון, תמיד רציתי להכיר משהו שמנגן על סקסופון וזה גם הכלי
האהוב עלי, הוא היה שונה, והוא הצחיק אותי, טיפוס מוזר, וסגור,
הייתה לנו שיחה מאוד נעימה, הוא הוציא אותי מהדיכאון, והתחילה
ידידות נפלאה, התחלנו להיפגש, היינו נוסעים בפארק הירקון,
יושבים ליד האגם, משוחחים, אף פעם לא נגמרו נושאי השיחה, הוא
היה הבן אדם היחידי שמצאתי את עצמי לא רבה איתו, בכלל, לא רבתי
איתו פעם אחת! בעוד שעם השאר רבתי כל פעם, בדרך כלל בגלל בטי,
אני לא יודעת אם בטי ידעה את זה, אבל אני באמת אהבתי אותה,
והיא עשתה לי רע, מאוד אפילו, היא לא התייחסה אלי, ולא היה
אכפת לה, ואני מבינה, היא לא חייבת, רק הייתי מעדיפה אם היא
הייתה באה ואומרת לי את זה במקום למשוך אותי באף ולקרוע אותי
מכל שאר החברים שלי. למרות שהייתי סגורה ורחוקה באותם זמנים,
ידעתי שכולם עדיין אוהבים אותי, הם עדיין טרחו להזמין אותי
למפגשים, לשאול את דעתי בעניין דברים הקשורים לזולה, וגם הם כל
פעם ניסו להחזיר אותי אליהם, בתירוצים די עלובים.
אני הסתפקתי בבטי, ועם אדר כל פעם רבתי מחדש, הפסקנו לאכול
טים-טם, הפסקנו לשבת אצל אמיר ולשחק מונופול, הפסקנו לישון אצל
אדר, והנה הטיול השנתי מגיח מרחוק, חשבתי שזה הולך להחזיר
אותנו ולאחד אותנו מחדש, כבר תכננו, רשמנו את כולנו בחדר אחד,
זאת אומרת את הבנות, הבנים לא היו ביחד, היו להם חברים אחרים.
הגיע היום, הטיול השנתי, נסענו באוטובוס, השתלטנו על המושב
האחורי, שרנו, צחקנו, ובסוף שכבנו אחת על השניה בהסתלבטות,
הקשבנו לדיסקמן וקראנו ספרים.
המסלול היה קשה, אבל כיף, עשינו אותו באומץ, ושרנו כל הדרך
שירים דכאוניים של אביתר בנאי.
הגענו לחדרים, התמקמנו, והלכנו להתקלח אחת אחת, כמה בנים ניסו
להציץ לנו, ושיגעו לנו את השכל, אבל התגברנו, היה אפילו מצחיק
במקצת. הלכנו לאכול, אוכל מגעיל, אבל התגברנו, לפחות היה שם
מאבטח חתיך. הבטיחו לנו מסיבה והייתה מסיבה, לחמש דקות, כמה
ילדים צועקים, כמה תלמידים מכים, והנה הלך הציוד, הלכה המוסיקה
והלכנו לישון, אם אפשר לקרוא להתרוצצות מתמשכת במקום הלינה,
לישון.
החדר שלנו היה קטן, אז הלכתי להסתלבט אצל תומר ואמיר, הייתה
להם אשכרה דירה.
ישבתי ב"סלון" הקטן שהיה להם, כשראיתי את אלון, הוא הזמין אותי
לשבת איתו בחדר, אז נענתי להצעה, היו צחוקים, העברנו חוויות
והיה באמת כיף להכיר עוד כמה אנשים חוץ מהזולה.
"גל, אני צריך לדבר איתך שניה" אמר אלון והוסיף "לבד" ה"לבד"
הרתיע אותי, הלכתי איתו לשירותים במבט לא מבין וכשסגרנו את
הדלת הוא הוציא כמה מילים מהפה, אפילו לא הבנתי מה ונישק אותי,
לא דחפתי אותו, אבל אני לא יודעת אם נישקתי חזרה, כל הזמן
הרגשתי כאילו אני בוגדת במשהו, הרגשתי כאילו הוא אונס אותי,
וכשיצאנו מהשירותים חיכו לנו אמיר וסלע בחוץ כמעט מופתעים.
"גל, באמת עכשיו, מה עשיתם שמה?" אמיר שאל והסתכל על סלע במבט
צחוק ערמומי שכזה, "הזדיינו" עניתי בציניות מוחלטת, "ידעתי"
הוסיף סלע, וצחקנו, מאז לא הזכרנו את זה יותר.
באותו לילה הייתה לי את אחת המיגרנות האלו שיש לי מדי פעם, אבל
הפעם היא כמעט ולא נגמרה, כאילו משיהו תקע לי מסור חשמלי בראש
וכל פעם הוא מדליק ומכבה, מדליק ומכבה, כולם דיברו איתי, אבל
הכל היה נשמע כמו איזה משהו מוזר ומעורבב אחד גדול, מאין עיוות
כזה, כאילו הם רצו לדבר איתי אבל לא ידעו מה להגיד, הסתבר
שצעקתי עליהם, ודיברתי כל מיני שטויות שהעליבו אותם, אני לא
ידעתי מה אני אומרת. כל מה שאני זוכרת שאמרתי זה "די, לא
צריך", "תפסיקו" ו"תעזבו אותי בשקט", בטי כעסה עלי, ואדר החליט
גם לכעוס עלי, שניהם אמרו שאני כלבה, ושאיך אני מעזה להתנהג
אליהם ככה, שתקתי למרות שלא הסכמתי איתם, הם באמת חשבו, שבאמצע
שממש קודחים לי בראש, אני ישים על כל הזיוני שכל שלהם על שאני
צריכה ללכת לאחות, ושאני אשב בשקט ואדבר בנימוס?!
על כל מקרה ביקשתי סליחה אחרי הטיול, וכמובן שחזרנו להיות
ידידים, התראיתי איתם בלי הפסקה, כאילו איזה מגנט מושך אותי
אליהם, אחרי כל ריב הייתי פשוט מבקשת סליחה כדי שאני רק אוכל
לחזור ולבלות עם בטי ואדר. אלוהים, אני לא יודעת למה.