יניב: יש פה יד!
אור: מה???
יניב: יש פה יד!!!
אור: יד של מי?
יניב: יד של מישהו.

אני ואור הלכנו וקראנו למורה, היא קראה למשטרה, שהוציאה את
הגופה מן הקרקע. זאת הייתה גילי. גילי ואני למדנו יחד כבר
שנים, יצאנו פעם אבל זה לא החזיק מעמד מסיבות מסוימות. האמת
שזאת לא הייתה הפעם הראשונה שמצאתי גופה, מצאתי עוד חמש באיזור
של בית הספר. כל הגופות היו של בנות, בנות גילי, פחות או יותר,
מה שאולי מפחיד הוא שאני הכרתי את כולן. כל הבית ספר הזדעזע
מהרציחות שהיו, זה לא היה אונס, גם לא רצח כואב, זה היה רצח
נקי בכולם. כל הגופות נחתכו במפרק הראש, דבר שדורש מיומנות ממש
גבוהה עם סכין. לשבור את מפרק הראש זה לא מסובך בכלל, אבל
לחתוך אותו, אלוהים, צריך סכין ויד ברמה גבוהה מאוד.
הגופה הראשונה זעזעה את כל הבית ספר. אורית הייתה ילדה שקטה
שלא עשתה דבר לאף אחד לעולם. אני רציתי אותה פעם, אבל זה לא
ממש הסתדר. אני זוכר שבערב אחרי הרצח, אור הסתכל עלי וחשב שאני
עשיתי את זה, מכיוון שזה לא הסתדר ביננו, מכיוון שאני משוגע.
אבל הזכרתי לו שאני הייתי איתו באותו לילה. טיפש. אני באמת לא
רצחתי אותה, אני יכול להתמודד עם זה לא מסתדר ביני לבין מישהי,
זה לא כזה נורא.

הגופה השנייה נמצאה מתחת לאוטו של המורה לאנגלית. אני שונא את
המורה לאנגלית כל כך, היא כזאת כלבה. הגופה הייתה של נעמה. את
נעמה אני דווקא די חיבבתי אבל לא בצורה של יותר מידיד. חבר
שלי, ליאור, היה משוגע עליה, וגם בו אור חשד. אור שנא את
ליאור, למרות שליאור היה אחד מחברי הטובים. אור אמר למשטרה את
חשדו על ליאור והם התחילו לשאול שאלות. אני אמרתי שבין השעות
שבע עד עשר באותו לילה הייתי עם ליאור חוץ מעשר דקות שהייתי
בחוץ, לשאוף אוויר, אבל אמא שלי הייתה איתו בחדר. ליאור לא היה
אשם, זה היה ברור.
הגופה השלישית גם הייתה של "אהובה" של ליאור אבל בפעם השנייה,
אור בכלל לא יכל לדפוק את ליאור מפני שהם היו ביחד, הם הלכו
מכות ואחרי זה הלכו לחדר האחות ביחד, בלית ברירה. אני מודה
שבנים יכולים להיות די מפגרים לפעמים. אנחנו מפצים בכך שאנחנו
נוטלים את התפקיד שצריך להבין את הלא מובן, לעשות את הבלתי
אפשרי וכמובן לדבר ולהקשיב כל הזמן, ועם זאת צריך להתמודד פשוט
עם המזל. טוב שאני לא אהבתי את גלי, ה"אהובה" של ליאור, לי לא
היה אליבי, אבל גם ממש לא היה מניע. שאלו אותי הרבה שאלות אבל
האמינו לי, אני מקבל ציונים טובים ואני בנבחרת בית ספר, אז מה
אם אני טיפה משוגע, הם לא ממש יודעים את זה, וטוב שכך.

הגופה הרביעית הייתה אהובת חיי, לא הצלחתי לגשת אליה בחיים
וכשהיא מתה אני נשברתי לגמרי. נחשפתי אליה פעם במכתב, הייתי
קצת מסטול. ניסיתי לשחק משחקים של עכבר וחתול אבל לא הצלחתי
להתמודד איתה, גם לא להשיג אותה. אני זוכר ששמעתי את זה, בזמן
שלמדתי עם אור בפיסיקה. הטלפון צלצל וגילי, שהייתה חברה טובה
של אהובת חיי וידידה טובה שלי בכתה לי, ואני לה.

אני וגילי התחלנו לצאת בערך חודש אחרי המקרה של אהובתי, אבל אז
קרה מה שקרה, ואז היא גם נרצחה. היינו צריכים להשאר ידידים, לא
הסתדרנו, אני ידעתי את זה והיא ידעה את זה. קצת עצבן אותי שהיא
התחילה לצאת מיד אחרי שנפדרנו אבל אני הסתדרתי, סידרתי את חיי
די בקלות.
הגופה החמישית הייתה של הילדה הכי שנואה עלי ועל ליאור, האמת
שגם על אור ועל כל אחד בבית הספר. היא הייתה סנובית, רעה, ממש
לא נחמדה והאמת די מטומטמת. אני וליאור היינו ביחד בלילה של
הרצח שלה, אני זוכר שאף אחד מאיתנו לא הרגיש רע. לא צחקנו או
משהו מפני שזה לא יפה, אבל בלב שמחנו למרות הכל. אנחנו בני
אדם, מה לעשות, אנחנו לא שולטים ברגשות שלנו, מכוערים ככל
שיהיו.

אני וליאור דיברנו הרבה על הרציחות, זה מאוד עניין, זה היה
מדהים איך האדם לא נתפס. מעניין איפה הוא למד לחתוך ככה. אני
וליאור היינו ביחד בקורס שימוש בכלי נשק וידענו לחתוך ממש טוב
ולכן התעניינו. האמת שלחתוך מפרק אדם זה ממש כמו לחתוך מפרק של
עוף. אמרתי את כל הדברים האלה לליאור שצחק עלי. דיברנו על
דברים כאלה גם לפני הרציחות, אנחנו מדברים על הכל ומנסים לעזור
אחד לשני בהכל. עכשיו שאני חושב על זה אנחנו היינו יכולים
להיות הרוצח הסדרתי, אחד בשביל השני, כמו המוסקטרים רק בצד של
ג'ק המרטש, בלי הגועל נפש.