אחרי שמישהו מת, אומרים שזה לא כל כך נורא, אומרים שזה חלק
מהחיים, שזה חייב לקרות מתישהו. שיהיה בסדר, אבל מה זה באמת
אומר? זה אומר: בואו נתחמק, בואו לא נתמודד, בואו נתעלם. זה לא
מה שבאמת קורה, זה מה שרוצים שיקרה. אומרים: "יהיה בסדר". מה
בסדר? הוא מת! מי שהיה כל כך קרוב מת ועכשיו הוא לא קרוב, הוא
אפילו רחוק. הוא פתאום עוזב אותך בלי התראה מוקדמת, פשוט ככה
נוטש אותך עם המוות שלו.
אז יש תחושה של כעס, של "למה עשית את זה? למה הלכת?", אבל באמת
הוא לא רצה ללכת, הוא רצה להשאר. הוא כל כך רצה להשאר, שלא
הזהיר על מה שיקרה, הוא לא העז לחשוב על זה. אתה פתאום מוצא את
עצמך מחפש את התשובה של המוות.
אני חושבת שזה עוזר, כי אחרת איך נדע איך להעריך את מה שיש
לנו, אם לא נאבד אותו? איזה ערך יהיה לעולם שלנו?
המוות שלו גרם לי להבין. להבין את הכדור הזה שנקרא העולם.
למדתי מי אמיתי ומי מזוייף, צבוע. ואת מי יש לאהוב ושלא כדאי
לשנוא, כי גם את מי שלא כל כך אוהבים ומי שלא יקר לך, יקר
למישהו אחד לפחות ורק זה שהוא יקר למישהו אחד מספיק בשביל שהוא
יחיה ושיהיה לשנים האלה טוב כמו שהיה לנו. ושיהיה להם אושר, את
אותו האושר שמגיע לי, את האושר שהלך לאיבוד.