זה היה הטיול הראשון שלי לחו"ל - הוואי, ארץ הגלים והשמש.
המקום היה מדהים, אבל לא מדהים כמוה. כשראיתי אותה, מיד השתנתי
בחיתול. אבל לא בכיתי, רציתי להראות שאני חזק, שאני גבר. לא
היה לה הרבה שיער עדיין, אבל ראו שהולך להיות לה שיער פחם
שופע. אפילו יצא לי לדבר איתה. היא ניגשה אלי, לקחה לי את
האוטו האדום ועדיין לא בכיתי, למרות שנורא רציתי, ואמרה לי:
'גה גה'. אז החיתול כבר היה מלוכלך לגמרי ולא יכולתי כבר לעצור
את הדמעות. איך אפשר להתנגד למישהי שאומרת: 'גה גה'. אמא ואבא
לקחו אותי לחדר. בדרך ראיתי אותה מחייכת אלי וצוחקת, זה גרם לי
להפסיק לבכות.

יום אחרי זה הלכתי אליה ושאלתי אותה אם היא בעניין, זה נשמע
יותר כמו גה גה גה, אבל היא הבינה אותי. היא אמרה לי לא, גם זה
נשמע יותר כמו גה גה. בכיתי עם כל הלב, רציתי לחיות איתה לנצח,
לחיות כמו זוג משמיים, להחליף אחד לשני את החיתול, הייתי מוכן
לתת לה את כל הצעצועים שלי. עד היום קשה לי לומר גה גה.

זה היה כל כך קשה לראות אותה יום אחרי יום ליד הבריכה, בידיים
של אמא שלה, ישנה. היא נראתה כל כך מתוקה. ניסיתי לעשות פוזות,
ניסיתי ללכת ונפלתי אל תוך הבריכה. המציל ישר קפץ אחרי וכולם
נבהלו, שוב הבכתי את עצמי מולה, שוב בכיתי, שוב עשיתי בחיתול.
אני חייב להודות שלמרות כל הפחד והמבוכה, היה קצת שווה, מפני
שהיא שוב צחקה וחייכה אלי, שוב גרמה לי להפסיק לבכות.

חזרנו ארצה, לא יכולתי להפסיק לבכות, חשבתי על ענבל כל הזמן,
ככה קראתי לה. בגיל ארבע יצאנו שוב לחו"ל, הפעם לקפריסין. שם
דווקא מצאתי מישהי שכן רצתה אותי. גילי הייתה בת שלוש, אבל היא
נראתה לפחות בת חמש, אם לא יותר. אני והיא בילינו את כל החופשה
ביחד.
ביום הלפני אחרון ראיתי את ענבל. מיד זיהיתי אותה, מיד בכיתי.
היה לה שיער פחם שופע והיא חייכה כמו תמיד. היא צחקה לכיוון
שלי, הפסקתי לבכות. גילי, שהתעצבנה נורא, הלכה אליה והתחילה
לצעוק עליה, שלא תתקרב אלי.

סיפרתי לגילי על מה שהיה אז, לפני שלוש שנים, סיפרתי לה מה אני
מרגיש כלפי ענבל. גילי לא התעצבנה כמו שחשבתי. היא הלכה אל
ענבל, אמרה לה שהיא פיספסה גבר אמיתי, למרות קצת בעיות בגמילת
החיתול. לא הפסקתי לחשוב על ענבל, לעולם לא אפסיק, אבל טוב לי
עם גילי, היא נורא נחמדה, ואני חייב לציין שהיא נראית בת שבע
לפחות.