האלמנה של טוויג באה אל בית הקפה של מוני, להזמין את כל החברים
לחתונה. מאז המלחמה ההיא, לא שמרו החברים על קשר עמה. תחילה
הציעו עזרה, אך היא הבהירה שכאלמנת צה"ל, היא זוכה לסיוע ואינה
זקוקה לדבר כלשהו. עתה, משגדלו הילדים, התפנתה לעצמה.
מוני ישב איתה, בשולחן צדדי והגיש לה את הקפה במו ידיו.
החתונה, כך הודיעה לו, תהיה צנועה: ברבנות בלבד. "בגלל שאין לי
משפחה, וגם בגלל, שאתם יודעים: לא עושים שמחה גדולה בנישואים
שניים. החברים הם הקרובים ביותר, והם מוזמנים להיפרד ממנו,
בבית-העלמין. ככה אני נפרדת ממנו, לפני שאני מתחילה בחיים
חדשים".
"לפעמים, כשאני פותח בבוקר ואני רואה את המאפרה שהוא היה
משתמש, שעאדל תלה אותה אז, על הקיר, כמעט באות לי דמעות".
משסיימה את הקפה, אמר לה מוני: "תשמעי, נשמה! הוא אמר לי פעם
שהוא אוהב אותך כמו אחד שהתמכר לסם. אין היום אנשים שמדברים
ככה".
"אמת", הסכימה עימו.
מוני הדביק מודעה על הדלת: "סגור לרגל אזכרה", וסגר את
בית-הקפה.
כולם הגיעו. גם עאדל הגיע, חבוש כיפה.
תחילה התלחשו החברים ליד המצבה והזכירו את סירובה של האלמנה
לקבור את טוויג בחלקה הצבאית. עורך-הדין בטיטו, שסייע לאלמנה
במאבקה במשרד-הביטחון, חש אז וגם כיום, כגיבור האירוע.
תמם, מהמצבות, (שהוא קרוב משפחה של האחים תמם, התריסולניקים),
שיפץ מבעוד יום את המצבה: הוא חצב שקערורית בלוח השייש והניח
עליו לוח זכוכית עבה. עתה, משנסתיימו ההספדים, אמר מוני כמה
מילים ואחר כך הרים את לוח הזכוכית העבה, והאלמנה הניחה בשקע
את טבעת הנישואין. החזן, טואיטו, סילסל "אל מלא רחמים", והקהל
ענה "אמן!" בקול אחד. וכשנשתררה שתיקה, מילמלה האלמנה ש: "אתם
עדים שאני עושה בסדר", ופרצה בבכי.
מוני הלך אל האוטו וחזר עם בקבוק עראק וגביעי פלסטיק חד
פעמיים.
אחר כך עברו כולם בסך, וכל אחד, בתורו, הניח אבן על המצבה. רק
תמם נשאר מאחור, להדביק את הזכוכית, עם אקדח דבק.
כעבור שבוע, באחד הבקרים התייצב עאדל המלצר בפני מוני ואמר
נרגש: "הטבעת, גנבו אותה!"
"על מה אתה מדבר?", שאל מוני.
"מישהו שבר את הזכוכית וגנב את זה!", ענה עאדל.
"מה אתה מדבר? הרי זה זכוכית משוריינת. חוץ מזה, מה אתה בכלל
עושה שם, בבית-הקברות?"
עאדל הוריד את עיניו בבושה, ושתק.
"נו?", הפציר בו מוני.
"אני יגיד לך את האמת, אדון מוני", ענה עאדל באי רצון, "אני
רציתי לשים שם את המאפרה שלו, שם, על הקבר".
מוני התבונן בקיר וראה את המסמר המיותם.
הוא עקף את הדלפק, חיבק את עאדל בכתפו האחת, טפח על השנייה,
ואמר: "כל הכבוד, עאדל! כל הכבוד!".
אחר כך הוסיף: "צריך לדבר על זה עם תמם, מהמצבות".
חלפה שנה. אחרי יום-כיפור התאספו החברים בבית הקברות, לאזכרה.
גם עאדל הגיע וגם תמם, מהמצבות.
האלמנה, שהייתה כבר נשואה עכשיו, הוציאה ממחטת נייר וניקתה
בקפדנות את לוח הזכוכית הקבוע במצבה.
"מוני!", קראה המומה, "בוא ותראה!".
מוני התקרב.
"מה העניין?", שאל.
"לפני שנה שמתי כאן את הטבעת, נכון? אז איך יש כאן פתאום
מאפרה? הא?"
תמם, מהמצבות התחמק בשקט מהמקום.
מוני אמר: "את זוכרת שדיברנו על זה שהוא אהב אותך כמו אחד
שהתמכר? אז אחרי שהתחתנת שוב, הוא נגמל ממך, אבל מהעישון, הוא
לא נגמל!".