וזה לא שלא ניסיתי. דווקא כן. והרבה. רק שמישהו שם למעלה, או
למטה, בעצם, דפק אותי כל פעם מחדש בשיטתיות צינית, ודי מקורית,
יש לציין.
זה התחיל לפני הבגרות הראשונה. הייתי אז שמוק שישיסט קטן
שנלחץ, כמו תמיד, ממבחן חשוב. וזה לא שאני תלמיד רע. אני דווקא
תלמיד די טוב. אפילו טוב מאוד. רק שהייתה לי הנטייה שירשתי
מסבתא להילחץ מכל דבר קטן. אני זוכר שכשהייתה מטלפנת אלינו
הביתה ומבקשת, אם אפשר, במחילה, אולי בכל זאת, לשאול אם אמא'לה
עסוקה מכדי לענות לטלפון, וכמעט מיד, מבלי לחכות לתשובה,
הוסיפה הסתייגות זו או אחרת ואיזה טיעון או תואנה שבעטיים היא
לא יכולה בכל מקרה לדבר עכשיו ולא חשוב ושסליחה נורא שהיא
הטרידה אותי או את אמא'לה או את רשת הטלפונייה. אני מנחש שזה
נובע מאיזשהם משקעים-שאחרי-השואה או משהו כזה. התחושה הזו שהיא
כאילו לא שווה כלום, או לפחות לא מספיק כדי להפריע את חייה
הסדורים והלא-עמוסים-מדי של אמי. אז תמיד הייתי ממהר להרגיע
אותה ומסביר לה שאמא לא עסוקה, שהנה עוד רגע אני קורא לה ושלא
תדאג, ואם הטלפון האלחוטי היה לידי הייתי לוקח אותו איתי עד
שהייתי מוצא את אמא, שסבתא לא תתחרט פתאום ותנתק, רק כי לא
נעים. לא, כי כבר קרה לי פעם שהנחתי את השפופרת של הטלפון
הרגיל בצד בזמן שהלכתי לבדוק אם אמא ערה ועד שחזרתי סבתא כבר
ניתקה. נורא דאגנו ואמא נבהלה שקרה משהו אבל הסתבר רק שסבתא לא
הרגישה שלמה עם זה שהיא מציקה לבת שלה, ושיש לה חיים משלה,
ושהיא לא רוצה להפריע, באמת שלא, ורק אם היא לא מפריעה, אז
בסדר, בסדר, טוף. מה שלומך רוחל'ה? והייתה הפעם שמרוב שהרגשתי
רע ועייף וחולה ומצונן לא שמתי לב שזאת סבתא בצד השני של האוזן
שלי והמיגרנה דיברה לי מהאף הסתום כשאמרתי לה שאני לא מרגיש
טוב וקצת חולה והיא נלחצה ואמרה שזה מסוכן, ושאני אנוח, ושאשתה
ושאוכל, והנה היא באה ומכינה לי מרק עוף והנה רגע, מה אמר
הרופא, ומה לא הלכת לרופא, ומה אתה רוצה למות, ואז התעטשתי
והיא התעשתה ואמרה שאויש וסליחה ולא שמתי לב ואני בטח מטרידה
ומציקה ואתה רוצה לישון ואתה רוצה לנוח ואני נורא מצטערת סליחה
ניתוק.
אז גם אני הייתי קצת לחוץ לפני הבגרות הראשונה ואמרתי לאלוהים
שאם הוא יכול שיעזור לי, למרות שפקפקתי בכך. וזה לא שאני לא
מאמין באלוהים. דווקא כן. באדיקות. אבל פשוט הייתה לי ההרגשה
שהוא לא ישים לב אלי הפעם ושזה תלוי רק בי ובאמת הוא שם לב אלי
וזה היה תלוי רק בי, והצלחתי. אפילו טוב. אבל כעסתי עליו כי
ידעתי שהוא לא עזר לי.
קיבלתי 90. ולא שזה לא ציון מספק. דווקא כן מספק. מאוד. אבל זה
עיצבן אותי לדעת שהוא כאילו שם אבל לא באמת, ולא באמת שם בשביל
להתפנות לעזור לי במבחן למרות ביקשתי, כמו אבא, שהוא תמיד שם,
בעיקרון, אבל מאז שהוא עזב את המשרד כי הוא הצליח להביט אל
העתיד כמו שהוא תמיד היה אומר ולעזוב את הפירמה לפני שתתמוטט
ועכשיו הוא ממש שם וגם לא רק בעיקרון. כלומר, לפני שהוא עזב
תמיד הוא היה עובד ולא ראיתי אותו בבית, וכשישנתי הוא היה מגיע
וכשקמתי הוא ישן וכשהייתי בלימודים הוא קם וכשחזרתי הוא לא היה
ועכשיו כשהוא כבר לא היה במשרד הוא גם היה ישן עד מאוחר וער עד
מאוחר ובין לבין הוא היה מסתובב בתחתונים וגופיה ולפעמים צועק
ולפעמים כשיש משחק טוב בטלוויזיה הוא רואה אותו ומעשן ומפצח
גרעינים ושותה בירה ובדרך כלל גם לבד. אף פעם לא עם חברים. וזה
לא משנה. לא באמת. כי הוא היה אבא שלי ובנאדם צריך לאהוב את
האבא שלו. אז הוא תמיד היה שם, בעיקרון, אבל לא באמת כי הוא אף
פעם לא ענה וגם לא דיבר, במיוחד מאז שהמשרד הצליח לשגשג גם
אחרי שהוא עזב, ככה שהוא היה מתעצבן ולפעמים היה צועק וזהו,
ולא תמיד עלי ולפעמים על אמא. וזה לא שהוא לא היה רגוע. דווקא
כן. ולעתים יחסית קרובות. ופעם הוא היה נורא נחמד אלי אבל גם
זה היה כי בלי כוונה; הוא הזיז את הידיים שלו לצד והיד עם
הסיגריה נגעה לי בזרוע וזה נורא שרף וכאב ואמא צעקה עליו ושמה
לי ג'ל ירוק קר שעשה לי נעים.
אז אחרי שחברים שלי התחילו לצאת עם בנות ולי אף פעם לא הלך גם
כן הייתי אומר לאלוהים שמה אכפת לו לעזור לי וכל אלה אבל גם אז
הוא היה עסוק ואפילו סיוון שלא הייתה מאוד יפה אבל אמרו עליה
שהיא נחמדה ושלא צריך הרבה כדי לקבל ממנה, אפילו שזה לא היה
חוויה נהדרת וגם זה לא היה אידיאלי בעיני בכלל, אבל לא היה
אכפת לי כי גם ככה פיגרתי בחומר לעומת החברים מכיתה, אז אפילו
היא אמרה לי שלא, כי היא עסוקה או שהיא עכשיו בקשר עם מישהו
וכאילו שאני לא ידעתי שהיא לא באמת בקשר ושמרוב שהיא הזדיינה
עם כולם מאז שהיא בת חמש בערך היא כבר לא יודעת מה זה קשר
והקשר היחיד שיהיה לה בחיים שלה זה אולי קשירת חצוצרות או הדבר
הזה שעושים כדי שלא יהיו ילדים שלא רצויים ולא סומכים על
הגלולות ושבכלל לילדה הזאתי אין רגשות כבר מלאן זמן כי קשה
לחשוב על משהו מסובך כמו אהבה כשאיזה מניאק שהשכל שלו מורכב
בערך כמו של ג'וק גוהר מעלייך וגונח כמו פועל בניין שמניף
גזוזטרא ואז גומר את כל החרא שלו בתוכה, והיא בכלל לא נהנתה כי
הוא גמר בערך שנייה אחרי שהוא נכנס וגם הכניסה שלו לא הייתה
משהו ושנורא היה בא לה להגיד לו שהוא מחורבן אבל היא ידעה שאם
היא תגיד את זה לו - הוא סתם ילכלך עליה לחברים שלו ויקללו
אותה, ואם היא תגיד זה לכולם אז ילכלכו עליה בכל מקרה ויגידו
שהיא שקרנית וזונה והיא ידעה שבשני המקרים היא תאבד גם את
המעט-מאוד-מאוד שיש לה והיא לא הייתה מוכנה לזה, ככה שזה לא
היה משנה. לא באמת.
ואז בכלל כעסתי על אלוהים שהוא משתין עלי בקשת ושהוא כמו אבא
רק שאפילו הוא לא מוכן לכבות עלי בטעות סיגריה כדי שאלוהים-אמא
תשים עלי ג'ל ירוק ויהיה לי קצת נעים בחיים המחורבנים האלה
שפיתחתי לעצמי. אז אמרתי לאלוהים, יאללה זין, והלכתי לשטן.
עכשיו השטן הוא בחור נורא נחמד בהתחלה, או לפחות זה הרושם שהוא
מנסה לעשות ובדרך כלל גם מצליח, והוא גם נורא מזכיר לי את חיים
טופול מהפרופיל ואני נורא אוהב את חיים טופול כי הוא מצחיק
אותי לפעמים. אבל אז רק התחלתי להכיר אותו, את השטן זותומרת,
ועד שהכרתי אותו כבר היה מאוחר מדי. אז הכרתי אותו ממש בטעות
כשפעם אחד זוהר המניאק שהיה נמוך ממני קצת אבל יותר שמן והיה
תמיד צוחק עלי עם החברים המפגרים שלו שהיה להם שכל של עכבר
בערך, וגם אם אלוהים היה עוזר להם במבחן המפגר הזה בתנ"ך הם
היו מקבלים עשרים ושמונה אם לא פחות, והוא אמר לי שהאבא שלי לא
שווה כלום ושחוץ מלזיין ולהרביץ לאמא שלי הוא לא עושה שומדבר
בחיים שלו. ולא שזה לא היה נכון. דווקא כן. כמעט. ובגלל זה זה
לא היה אכפת לי בכלל, כי ידעתי שזה נכון, חוץ מהקטע של
הזיונים, כי כשאמא כעסה היא צעקה עליו שהוא אימפוטנט מסריח וזה
מה שהכי עצבן אותו ושיטה בדוקה לדעת אם משהו על מישהו זה נכון
או לא זה לראות אם הוא מתעצבן. אבל אז זוהר התחרפן מזה שזה לא
מזיז לי שהוא צועק עלי ושחוץ מהחברים המפגרים שלו אף אחד לא
צחק ואפילו מכות לא יצא מזה וצעק שכשאני יהיה גדול גם אני יהיה
ככה. וזה עצבן אותי. אז אמרתי לו שילך להזדיין ובלב אמרתי
שהשטן יקח אותו, וזה מצחיק, כי על הפעם הראשונה שדיברתי לשטן
דיברתי אליו כמו חבר. זה לא שאמרתי הלוואי שהשטן יקח אותו אלא
דיברתי אליו ואמרתי לו באמא'שך תיקח אותו אליך. ובאמת זוהר
התעצבן ותפס כסא ורצה לזרוק עלי ואני ישבתי בכלל בלי לזוז כי
אפילו לא היה אכפת לי שהכסא יפגע בי, עד כדי כך, לא הזיז לי
כלום, ובאמת הכסא עף לו מהיד ונפל לו על הרגל והוא קפץ כמו
בסרטים המצויירים ואיבד שיווי משקל ונפל מהצד של החומה ונשבר
לו כל הראש על השפיצים של הגדר איפה שתמיד הכדורגלים היו
מתפנצ'רים. והראש שלו היה שם כמו כדורגל מפונצ'ר והחברים שלו
הפסיקו לצחוק ורצו להביא את המורה או משהו ואני אפילו לא הייתי
המום ואמרתי תודה יפה לשטן כי אמא למדה אותי לדבר בכבוד
למבוגרים ממני והשטן היה על בטוח מבוגר ממני בלפחות איזה
מלאנת'לפים שנים. ואפילו לא שמחתי כשראיתי שזוהר מת. סתם,
ישבתי והמשכתי להסתכל בתמונות של הקומיקס הזה שתמיד מתפרסם
במאחורה של העיתון המטומטם שהבנות של הכתה ויובל ההומו היו
קוראים והסתכלתי ואפילו לא ניסיתי לקרוא את הדברים שהאנשים
אמרו בקומיקס, זה כי אמרתי תודה לשטן. וזה לא היה אכפת לי.
באמת שלא.
מאז השטן עזר לי הרבה, גם כשהתאמנתי והתחלתי אפילו להצליח קצת
בשיעורי ספורט של המורה שכולם ידעו שהוא מצלם ילדים קטנים
מהחטיבה כשהם יושבים ערומים על השולחן שלו ואחר-כך מאונן מולם,
עד כדי כך שהמורה ניסה להיות חבר שלי ולהזמין אותי להפגש בחדר
שלו ואמרתי לשטן שחסר לו אם הוא ישלח אלי אפילו יד אחת, ובאמת
כשהוא שלח אלי יד והתקרב הוא נתקע ברגל באיזה כדור טניס או
בדמינטון או משהו כזה, החליק ונפל ישר על מוט הברזל הזה
שתוקעים בחול בשביל כדורעף, והברזל נכנס לו לעין והוא איבד את
הראייה שלו בעין ימין לתמיד. והייתה את הפעם שהחלטתי שבא לי על
הכי כוסית במחזור של השמיניסטיות והיא התאהבה בי עד כדי כך
שאפילו כשזרקתי אותה כי נמאס לי היא בכתה, והפסיקה להשקיע
בעצמה והשמינה ונהייתה מכוערת והיא גזרה את השיער שלה ושמה
בצנצנת של חמוצים ושלחה לי במתנה כדי שאזכור אותה כמו שהיא
הייתה למרות שאפילו לא ניסיתי וישר זרקתי את הצנצנת של החמוצים
לפח. והצלחתי בכל הבגרויות של השביעית בלי ללמוד בכלל כי ידעתי
שהשטן יעזור לי ואפילו הוא סיפר לי בדיחות של חיים טופול תוך
כדי ונורא אהבתי אותו. הפעם, באמת.
החרא התחיל להגיע אחרי שנגמר כבר התיכון והייתה לי תעודת בגרות
ממש מעולה ואפילו בפסיכומטרי הלך לי לא רע וכבר זיינתי כל מי
שרציתי ככה שבכלל לא התאמצתי לחשוב על השטן כל פעם שהייתי צריך
משהו, כי, כמו שכתוב בתורה - שגם אותה ידעתי ספץ כי הוא נתן לי
זיכרון חזותי, או צילומי או אי שלא קוראים לזה - "וישמן ישורון
ויבעט". וגם נהייתי נורא יהיר, שזה בדיוק מה שהוא רצה שאני
אהיה, בדיוק כמוהו, ואני אפילו כל-כך יהיר שלא רק שאני לא
אסביר לכם מה זה "וישמן ישורון ויבעט" אלא שאני אפילו אטיח לכם
בפרצוף שאתם לא יודעים כדי להשתחצן בזה. אז אני חושב שהוא הכי
התעצבן כשיום אחד ביקש ממני לנתק את סבא מהמכונה שהוא מחובר
אליה הרבה זמן. אמרתי לו שזה לא התפקיד שלי ובכלל אני לא חייב
לעשות כל מה שהוא אומר לי, כי כיסיתי את כל החובות שלי אליו
עוד כשסיפקתי גראס ואחר-כך גם הרואין ואפילו קוקאין למיכל,
אחותי, שהתמכרה וגססה לאט לאט. ולא שלא היה אכפת לי. דווקא כן.
ואפילו הרגשתי קצת רע כשראיתי אותה דועכת מול הפרצוף שלי ואת
אמא מתפלצת שלא מספיק שקיבלה בעל מניאק אימפוטנט שלא עובד ורק
צועק ומכבה סיגריות על הילדים (למרות שזה קרה רק פעם אחת וגם
זה בטעות) אלא גם ילדה נרקומנית ורק ילד אחד שאפשר להתגאות בו
שהוא מצליח. והילד הזה הוא אני, כמו שאמר, נו, יהודה אטלס. אז
אמרתי לשטן שאני לא חייב לו כלום, למרות שהוא ניסה לשכנע אותי
שסבא סובל ושזה רק טוב לו אם אני אנתק אותו מהמכונה, ואני חושב
שזה מה שהקפיץ לו, לשטן, את הסעיף, כי אף אחד קודם לא אמר לו
לא. לפחות אף אחד ששווה משהו.
ואז נהיינו ברוגז.
אז הייתה הפעם ההיא שניסיתי לשכנע את השתי בחורות התאומות
הבלונדיניות מהבר שיבואו איתי ביחד לחדר והן לא הסכימו וזה קרה
לי פעם ראשונה אז התעצבנתי עליהן ושברתי את הכוס של הבירה על
הפרצוף של אחת מהן והשנייה צרחה בטירוף ועשתה כל-כך רעש כאילו
מה כבר קרה אז שברתי גם לה כוס, שלא תבכה. אבל זאת הייתה כוס
יותר קטנה אז היא לא איבדה את ההכרה כמו האחות הזונה שלה אלא
רק צרחה יותר חזק אז קמתי והלכתי. רק כשהגעתי לאוטו נזכרתי שלא
שילמתי וחזרתי לבר כדי לשים חמישים שקל בקופה ושוב הלכתי. וזה
לא שלא היה אכפת לי. דווקא כן. אבל לא מספיק.
ומאז באמת כבר לא היה אכפת לי, אפילו כשסבתא מתה ואת סבתא באמת
אהבתי, אפילו שתמיד הייתה לחוצה ובכתה והיה לא נעים לה. אז
צעקתי על השטן שהוא מניאק שאפילו רגשות הוא לא השאיר לי אז
רצתי לעזריאלי העגול וקפצתי ישר לנתיבי איילון מתחת, אני חושב
שזה היה לכיוון דרום, כדי שגם אם הנפילה לא תהרוג אותי, לפחות
המשאיות יורידו לי את הראש, אבל פספסתי ונפלתי על איזה שיח בצד
שדווקא היה מאוד נעים ובמקום להגיד תודה שהוא הציל אותי ונתן
לי עוד צ'אנס, מלמלתי בן זונה בזמן שכל האנשים התאספו סביבי,
פרצתי דרך במעגל וחזרתי הביתה. ואז הייתה הפעם ששתיתי בקבוק
שלם של פנטסטיק להברקת רצפות והכל יצא לי בשתן ורוד מוזר כזה
והפרצוף של חיים טופול היה באסלה וצחק עלי. וכשריססתי קיי
חמשמאות בפרצוף זה עשה לי צורב בעיניים איזה רבע שעה וזהו.
וכשניסיתי לשחזר את הנפילה של זוהר הראש שלי פגע ישירות בשפיץ
של הגדר אבל רק עיקם אותה. לי, מאידך, היה כאב ראש במשך
שבועיים. כל פעם יצאתי מזה ואמרתי לשטן שהוא בן זונה, וכל פעם
חיים טופול צחק עלי מאיפשהו.
אז ויתרתי. ויש לי בדיסקמן בדיוק עכשיו את השיר הזה של הכושית
עם הקרחת שאומרת "it takes blood and guts to be this cool,
but I'm still just a cliche", ועכשיו באמת שאני צריך ללכת
לעזור לאמא לנקות את הבית, ככה שאין לסיפור הזה סוף עדיין ואני
חושב שגם לא יהיה.